הצעה לסדר

להווי ידוע שהאיסור לאכול "חמץ" (מה שזה לא יהיה) בפסח הוא בנפשנו. והיה אם נאכל בטעות פירור בודד – זה יהיה סופנו, נוכל להתחיל למנות את קצנו לאחור. חד וחלק!
פה ושם אנו רואים כי נעשים מאמצים כנים לאטום הרמטית את האפשרות האומללה שייפול פירור "חמץ" בתקופת הפסח ויגיע לא עלינו לצלחתנו. למשל, נמצאנו למדים שאת הפרות שאנו אוכלים מאכילים באוכל כשר לפסח כבר בטרם חג פורים מישמש והגיע.

ואני אומר, זה הכיוון, אבל עדיין סכנה גדולה יש כאן. נניח שבחנוכה אכלה הפרה סופגנייה מקמח לבן ואחד מחלקיקי הסופגנייה נתקע בטעות בתוספתן של החיה, שהרי ידוע שלפרה יש תשע קיבות ושבע נשמות! כלומר, תאונות קורות, ועל הבפנוכו של החיה לא תמיד ניתן לסמוך.

ולכן כל שאני אומר הוא לא לתת לבהמות האלה לאכול חמץ כלל וכלל. מה אכפת להן – שיאכלו רק קמח מצה או קמח תפוחי אדמה או קוקוס כל החיים שלהן. ומה זה אכפת לנו? הרי הן נועדו לשרת אותנו – תשע הקיבות שלהן נועדו בסך הכול להיות צינור לקיבה האחת והנבחרת של האדם, נזר הבריאה. וכך אנו מכסים את עצמנו.

אבל ייאמר יותר מכך: חמץ זה אמנם טעים, אבל אכילת חמץ היא פשע שלא יכופר. להסתדר בלי חמץ בחיים זה קשה, אבל עדיף להיות בצד הבטוח, ולכן מדוע בעצם שלא נוציא את החמץ מחיינו אחת ולתמיד. אגב, זה ישרת גם את חולי הצליאק (!) על עם ישראל לבקש בנועם מן האנושות (שהרי עםישראל מצוי בכל מקום על פני הגלובוס שבו יש בית חבד) שתמכור את כל החמץ שברשותה לאחד החוצנים הכופרים מן הכוכבים השכנים.

אין צורך להתרגש, זה לא יהיה לנצח. אלא אך ורק עד ביאת המשיח. כשהוא יבוא, נוכל לקנות את החמץ בחזרה, ולשלם בריבית קצוצה – אני אומר לכם, החוצנים האלה הם כאלה עכברושים חמדנים. שילכו לגיהינום!