הח' הקדמון

חנוך (חורחה) בר ישי, עובד חרוץ במשרד החוץ פתח ואמר: "שמע, דורי, משבר חמור פרץ בלונדון. מדינת ישראל, ואפשר לאמר העם היהודי והתרבות העברית בכלל עשויים לסבול ממפץ נוראי שאת משמעותו קשה לכמת כרגע".
היתה זאת שעת צהריים. ישבתי, מורעב, בחדר סודי במרתפי משרד החוץ (תפסו לנו את כל חדרי הישיבות הנורמליים ונאלצנו להסתפק במקלט).

"העולם שוב נגדנו? דבר, חורחה", אמרתי בעודי לועס שאריות ביסלי פלאפל שמצאתי על השולחן.

ארגון בעלי החומוסיות בלונדון בסיוע המופתי של בריטניה", המשיך חורחה, "תובע ממלכת אנגליה להוסיף אות ערבית לא"ב האנגלי. הוא טוען כי אזרחי אנגליה ממוצא ערבי לא זוכים לייצוג נאות בדפוס, כשהם מנסים להגיד את האות הערבית חא. הוא אומר שהחלופות הזולות שנמצאות בשימוש כיום -  ch או h (ובאיזורים מסוימים בסקוטלנד גם gh או hrrrghghg) – פוגעות בזכויות היסוד שלהם".

הנהנתי בראשי שימשיך. על מגש בפינת החדר מצאתי עוגת קינמון שתוקפה אך זה פג לפני כחודש והסתערתי עליה.
"מהמקור הסודי שלנו בארמון באקינגהם", המשיך חורחה, "נודע כי המלכה שוקלת להיענות בחיוב להצעה, ובקרוב ניתן יהיה לראות ברחבי הסופרמרקטים בממלכה המאוחדת מאכלים ששמם umusح במקום חומוס".

"הבנתי את ההשלכות, حורحה", תפסתי פיקוד, "התרבות המערבית כולה תהפוך את עורה, וכל הסיקור התקשורתי של הסכסוך המזרח-תיכוני יהפוך להיות מוטה. לא ישארו מילים לתאר בצורה אובייקטיבית את הטרגדיה ההדדית. איך ניתן יהיה להתייחס למתרחש באיזור בלי להשתמש במילים כמו حמאס, מحמוד עבאס או حיזבאללה?".
מבט של יאוש תהומי ניכר בעיניו של חורחה.

ידעתי שהפתרון קרוב, מתקרב לקצה לשוני, מתקרב ומתקרב. ניסיתי להרוויח זמן.
"ונניח שיהיה לי רעיון", שאלתי בפה מלא ביסלי וקינמון, "האם יש לנו כוחות מספיקים כדי לייצר את השדולה המתאימה אצל מלכת אנגליה?".
חורחה בר ישי לא היסס.
"יש כמה חנויות מכולת שמוכרות אוכל כשר, יש מפעל לגעפילטע פיש במנצ'סטר, ליד ארמון החורף של המלכה".
"חורחה", אמרתי, "תהיה רציני. יש לך משהו בארסנל?"

"תמיד אפשר להפעיל את כלי הנשק הרגילים שלנו: זכות אבות, זכות היסטורית, יסורי מצפון, מורשת גליציה, והנשק האולטימטיבי שמתאים במיוחד למקרה הזה – הם התחילו".
הנחתי את שקית הביסלי הריקה מידי והתחלתי ללקק סוכר משקיות קטנות שעמדו בפינת הקפה. ידעתי מה צריך לעשות.
"שמע", אמרתי, "מתקפה חזיתית לא תשיג את מטרתה, לא עם האוכל שלנו. אבל למה שלא נציע למלכה להוסיף לשפה האנגלית עוד סימן פיסוק, שישמש לצידם של סימן הקריאה (!) והשאלה (?)? סימן שמופיע כאשר הדובר יודע בוודאות שהוא צודק, גם אם כרגע או בעתיד הנראה לעין אין לו שום דרך להוכיח את זה? משהו כמו הלוגו של ערוץ 1 "
"רעיון מעניין  ", אמר חורחה, "נשמע לי כמו משהו שאפשר לעבוד עליו "
חורחה החל להכנס לעניינים.
"אני משער", אמרתי, "שמומחי הטכנולוגיה שלנו ידעו להוסיף את הסימן המתאים למקלדות של מחשבי העולם ".
"קל כמו חתיכת עוגה ", אמר חורחה, "כמו שאומרים באנגלית, אבל יש בזה משהו ארכאי. אני הייתי הולך על משהו סימבולי יותר. אני חושב שעדיף מגן דוד . כך גם נוכל להשתמש בגרפיקה שכבר הכינו לנו עבור שישים שנה למדינה, ולא נצטרך לצאת למכרז חדש".
חורחה עבר לדבר במבטא בריטי משובח, שהיה מובן רק במסדרונות משרד החוץ.
"ולמה לעצור כאן?", אמרתי ובטני מקרקרת, "הלא אפשר להציע את השינוי המוסרי הזה לכלל העמים. אין לנו צורך להגביל את עצמנו לאנגלית בלבד. בוא נתבע אותו מגרמניה, מצרפת, מספרד  . כולם הרי אומרים משפטים כאשר הם מאמינים בצדקתם . ועכשיו אפשר לגשת לאוכל?".
"לא כל כך מהר", אמר חורחה, "לא סגרנו את כל הפינות. מה יקרה אם כתב הטיימס יאמין בצדקתו של משפט שהוא כותב על החיזבאללה, ויכתוב משהו כמו – ארגון הحיזבאללה נערך בלבנון ומטרותיו צודקות ".
"אנחנו נגיב בהפצצת יעדים ".
"אני מדבר ברמה האסטרטגית".
"שמע", אמרתי, "כאן מדובר בפרט טכני. אפשר להציע שנכתיב למלכה סימן נוסף, למקרה שבו רוצים להביע צדק שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם מטרותיה ההיסטוריות של מדינת ישראל. משהו דמוי המלצה – ". חורחה הנלהב פטר אותי בנפנופי ידיים, ופנה למלאכת כתיבת המזכר המתאים.
אני יצאתי אל המזנון שבפינה, והצלחתי לגרד כריך حומוס שנותר לפליט.
"נשאר כנראה מאתמול " , אמר לי המוכר.
חורחה, שהגיע כרבע שעה אחרי, הסתפק במיץ גויאבות דיאט ושוקולד מריר לאפיה.
"שמע", אמר לי חורחה לאחר כמה דקות של לעיסה שקטה, "הכיוון שלך היה טוב, כרגיל . אלא שלא היה בו צורך ".
חורחה טפח על שכמי בחיבה ולגם מהגויאבות. הבטתי בו בציפיה דרוכה.
"איגוד המסעדות הסיניות של בריטניה שמע על הרעיון המסתמן", אמר חורחה, "והגיש למלכה רשימה בסיסית של כאלף סימני קאנג'י שלא ניתנים לביטוי באנגלית הבסיסית, אך משמשים להדגשת הניואנסים הקטנים בחווית האכילה האוריינטלית. הבריטים הבינו את המגמה והחליטו לוותר בשלב הזה".
שתקתי.
"תאכל משהו", אמר לי חורחה, "יש להם כאן אגרול, סושי, טופו בפיתה".
המשכתי לשתוק גם כשפינו אותי באמבולנס ועשו לי שטיפת קיבה.