באזל

איך שאני מגיע לבאזל – לקחתי מונית ונסעתי למלון של הרצל בבאזל. לא שלו. שהוא גר בו. היו לי כמה רעיונות שרציתי לתת לו. אלטנוילנד למשל. הגעתי למלון אחר הצהריים. מלון שלושת הכוכבים קראו לו. אז שלושה כוכבים נחשבו למשהו טוב. בכל מקרה – השנה הייתה 1902 ואני שם בחדר של הרצל ולידי על הספה שתי שיקסעס שביחד לא מחזיקות יותר מ 35 שנה על הכביש. הרצל יוצא החוצה למרפסת ונשען ככה ואני אומר לו – הרצל. בחייאת. כל העיר מלאה פפראצי כנס פנימה או לפחות תנגב את השפם מהאבקה. וזהו. השאר זה היסטוריה.

באותו קונגרס שהיה בעצם הקונגרס הציוני הראשון – עמדתי על הבמה והיה שלב שבו התרגזתי כל כך שהורדתי את המכנסיים והראיתי לכל הצירים את הזין. היה רגע של הפתעה ואז כולם מלמלו – הוא נימול. אחרי זה הבנתי שטעיתי בקונגרס וזה היה הקונגרס הקו קלקס קלאני הראשון. ניצלתי את ההלם שלהם מזה שליהודים ולכושים יש דבר משותף וברחתי.

הגעתי לארץ ישראל בתחילת שנות העשרים וייבשתי את החולה עם נייר סופג. ככה אני. לא מחכה לכלום. אומרים לי תעשה משהו – אני עושה. בגלל זה כל כך אהבו אותי בחומה ומגדל. אפילו שהייתי מתבלבל המון. אף פעם לא הבנתי איפה חומה ואיפה מגדל.

אהבתי את התקופה ההיא. זה היה יותר מעניין מהתקופה שהייתי על המייפלאוור.  גם ערבים זה הרבה יותר מעניין מאינדיאנים. על מה שעשיתי במושבות החדשות של ניו אינגלנד אולי אספר בפעם אחרת. זה עדיין טרי אצלי וכואב. במיוחד כשאני נזכר באפס הזה. ג'ון סמית' שעשה לי קטע עם פוקהונטס אחרי שזיינתי לה את הצורה איזה שבועיים רצוף. רק שתבינו – אחרי השבועיים האלה היא נתנה לי את השם האינדיאני: נוזל לבן.

אה. עכשיו כשאני נזכר. עשיתי חיים אני. בחיי.