יום הזיכרון שלי

יום הזיכרון הוא יום קשה עבורי. יום של אובדן. אובדן הזיכרון.
את הזיכרון התחלתי לאבד אחרי מלחמת שלום הגליל. המלחמה ההיא. שהביאה שלום לאותו גליל קטן מוקף אויבים שהיה שרוי במצב מלחמה, גם אם קרה, עם הגליל המערבי ממערב ועם הגליל העליון מלמעלה.

באותה תקופה עישנתי המון סמים והם פגעו לי בזיכרון. התהליך היה ארוך והסתיים במלחמת המפרץ שאותה כבר לא זכרתי עוד בעיצומה. אני לא זוכר את הסקאדים נופלים ולא זוכר את נחמן שי אומר לי לשתות מים אם כי אני בטוח ששתיתי כי עד היום יש לי אינסטינקט לעשות כל מה שנחמן שי אומר. לא שהוא אומר משהו אבל אני שומע אותו בתוך הראש שלי. במיוחד כשאני צמא.

במלחמת שלום הגליל איבדתי הרבה חברים. כל כך הרבה שאני כבר לא זוכר כמה ומי זה היה בדיוק. לא שמרתי איתם על קשר מאז.

המלחמה ההיא הביאה אותי כל כך הרבה פעמים לקריית שאול שבשלב מסוים התחלתי לחשוב על זה שהחארות האלה לא יכולים לשים איזו סככה בשביל שאם נבכה, לפחות שלא נזיע.

ככל שרבו הנופלים ככה פחת העצב המיידי. כמו שהגוף מגיב לתרופות. זה מפסיק להשפיע. עכשיו, כשאני חושב על זה, אולי בגלל זה אנחנו כל כך אטומים לרגש. אולי בגלל זה אנחנו לא מסוגלים להרגיש אפילו נימה של עצבות כשמשהו קורה. אולי בגלל זה, כשמתחולל אסון עולמי אנחנו מתעדכנים בדקה ותוצאה.

את הזיכרון שלי איבדתי בין שתי מלחמות. אני זוכר אותו, את הזיכרון שלי. צעיר וחי, כזה שאוהב לבלוע את העולם, שלא מפחד לזכור גם את הדברים המחורבנים שחוויתי. אני גם יודע בוודאות שאני לא לבד. אני לא חי לבד עם האובדן הזה. יש עוד הרבה אנשים כמוני שאיבדו ככה את הזיכרון. עובדה – ביבי ראש ממשלה. ברק ראש מפלגת העבודה. הפוליטיקאים אומרים לנו שאפשר לנצח את הטרור ואימהות מבטיחות לילדים שכשהם יגדלו – לא תהיה עוד מלחמה.
והכי מפחיד אותי – מה יהיה פה כשניזכר.