התוכנית הסודית של אובמה - חלק ב'

המשבר מתפתח במהירות. כססתם ציפורניים כל הלילה אחרי שקראתם את השתלשלות האירועים עד עתה? אנחנו ממשיכים…
יום ראשון, 10:10, המשך הדיון בחדר הסגלגל
מחאות נשמעו בקרב המנהיגים שסביב השולחן. המחאות הלכו והתגברו. הנשיא הרים את ידו והיסה את הנוכחים.
"לפי הבדיקות שלנו", אמר נשיא ארה"ב, "נוכל להשאיר על מקומו לכל היותר מקום אחד בכל המזרח התיכון, בערך בגודל של עיר. שם יוקם מרכז הפיקוד של הפרוייקט ובו יגורו המהנדסים. אני אשמח לשמוע את דעתכם בנוגע למיקומו של מרכז הפיקוד".
"קהיר היא ערש התרבות העולמית", פתח הנציג המצרי בקול עבה ונמוך, "אני חושב שאין עוררין על כך שאת מרכז הקידוח יש להקים אצלנו ולשמר את קהיר ההיסטורית. נראה לי שלא צריך לפרט, ובכל זאת אומר: פירמידות, ספינקס, תעלת סואץ, נילוס, פרעונים – הכל בקרבת מקום".
מתחת לשולחן נעו ידיו של ראש הממשלה הישראלי בתזזית ורפרפו על הניירות שבתיק המבצעים שהועבר לו. חייב להיות שם משהו.
"אני מציע שנדבר על ההווה ולא על העבר", אמר הנציג הסורי, "חשבו על דמשק – מיקום מרכזי ונוח, בלב איזור הקידוח, וכמובן – החומוס המפורסם, המותאם במיוחד לדיאטה הים תיכונית של המהנדסים. אני חשוב שאין מקום לדיון. אסור לוותר על דמשק!".
הוא היכה בידו על השולחן הכבד.
"אני חולק עליך", אמר הנציג הלבנוני בחוצפה שהניעה את גבותיהם של הנוכחים בפליאה.
הוא צעיר, חשבו בליבם, וכנראה כבר לא יזדקן.
"אני מציע את ביירות", אמר הנציג הלבנוני, "שווייץ של המזרח התיכון: בתי קפה, מגוון תרבויות, בערב יש בריזה ואפשר לשבת מול הים ולשתות…".

"שה, שה, שה…", התערב נשיא ארצות הברית שסבלנותו התקצרה עד מאוד, "שתינו כבר בדמשק. בואו נמשיך".
הגיע תורו של הנציג הפלסטיני.
"אדמת אבותינו…", פתח הנציג, אלא שמזכירת המדינה חתכה אותו.
"סליחה, אדוני, לא רלוונטי", אמרה המזכירה, "אני רוצה להזכיר, שכל אדמת האבות עוברת יחד אתכם, ארבעה קילומטרים לעומק, למקום החדש. הלאה."

הנציג הישראלי, ראש הממשלה, הוא הדובר הבא. בשניות האחרונות הגיע לתחתית תיק המבצעים ומצא שם קלף מנצח.
"מכובדי", אמר הנציג הישראלי, "את הפירמידות ואת ביירות ואת דמשק – כמו שבנו אותן, כך אפשר גם להרוס. כידוע, אנחנו דאגנו לעשות דברים כאלה כבר בעבר. אבל תגידו לי, רבותיי, איפה תמצאו בחורות יפות כמו אלה שיש לנו בתל אביב? אין כאלה בכל המזרח התיכון".

הנציג הישראלי העביר לידי המשלחת האמריקנית מסמכים שסווגו תחת 'סודי ביותר', וכללו שלוש תמונות נתנייתיות שהיו מונחות בתחתית ערימת הדפים שהדפסתי עבורו בטעות.
"אהממממ, המממממ", כחכח הנשיא בגרונו בעודו מתלחש עם יועציו ומתבונן בתמונות. הטיעון היה ברור כשמש, עירום מכל שיקולים רגשיים. הלחץ ניכר בעיניה של מזכירת המדינה, שמודרה לפתע מהדרג הבכיר ולא קיבלה לידיה את החומר הסודי.
"וזאת רק דוגמא אחת, כמובן", הוסיף הנציג הישראלי וקרץ בעינו השרמנטית.
"מה עם ביירות?", לא הרפה הנציג הלבנוני שהבין מה קורה, "היא שווייץ! הרבה בחורות בלונדיניות מסתובבות בוודאי על החוף עם עיניים כחולות!".
נימה של חוסר בטחון נשזרה בקולו.
החדר התמלא שוב בקריאות וצעקות. נשיא ארצות הברית דפק על השולחן. הס הושלך בחדר.

"אני חושב", אמר הנשיא, "שרק אחד מהנוכחים בחדר זה הביא עדויות חותכות לטענותיו. אנו נבחן את הטיעונים ונגיע למסקנות. רבותיי, שמכם יהיה חקוק לדור ודור. תודה בשם המין האנושי ובשם ארצות הברית של אמריקה!."
המשלחת האמריקנית קמה ממקומה לקול המנון ארצות הברית.
"רגע", קרא הנציג הירדני, "אני עוד לא הצגתי את טיעוניי".
"כבר לא משנה", לחשה לו מזכירת המדינה, "אולי בפעם הבאה".

שישה חודשים לאחר מכן, יום שלישי, 12:00, משרד הבטחון, תל אביב
"מופת נתתיך לבית ישראל", אמר ראש הממשלה בהעניקו לי את אות המופת והעוז, "עמו עוז ותושיה לו".
כל הנוכחים בחדר מחאו כפיים. הצדעתי לראש הממשלה ודמעות בעיניי.
"את דורי אני מכיר לא מהיום", המשיך ראש הממשלה בנימה אישית, "ותמיד ידעתי שיש לו את זה. מלח הארץ, שהציל במו ידיו את העיר תל אביב. אדם שלא שקט ולא נח עד שמצא את המנוף הארכימדי שעליו ניתן להרים את כל הארץ הנפלאה הזאת. לעולם לא אשכח את הרגע שבו שלפתי את התמונות המופלאות ונפנפתי בהן אל מול פני אויבינו".

שריקות שמחה פרועות ולא מוכרות נשמעו במשרד הבטחון, אולם אי אפשר לשלוט בנוכחים.
"תודה לכם, חברים!", אמרתי, "אני מודה ומתוודה – לא היתה זאת אסטרטגיה סדורה שהובילה אותי למעשה שעשיתי. אלא שבבטחון עסקינן, ומבחננו הוא מבחן התוצאה".
ניגשתי אל שורת הכסאות הראשונה ומשכתי ממנה בחורה צעירה וביישנית, לבושה בביקיני.

"וזוהי", אמרתי, "זוהי עמליה. טובי אנשינו חקרו עד שאיתרנו אותה. עמליה היא נתנייתית במקור, מדריכה במכון כושר, חובבת ים ושיזוף וכמובן – אוחזת בחבר, אשר מצלם אותה בחשאי ומפיץ את תמונותיה ברחבי הרשת. עמליה הצילה במו גופה את מדינתנו האהובה. עמליה, אני מצדיע לך!".
הצדעתי לעלמה הצעירה, בעוד התשואות גוברות באולם, וגם מעל מסכי הוידיאו מצד הקהל, הצופה במתרחש מאיזור הקווקז.