חלום שבועות

בערב החג עמד החלום בפתח הנפש מהסס אם להיכנס.

אצבעותיו הדקות טיילו על פני מדרונות השינה, בגדיו החדשים והלבנים עדיין מתוחים, ישרים וזקופים. בכל זאת לא כל יום חג, סלינו על כתפינו, חג הביכורים. בית המקדש כבר מלא גבינות, יין ומסכי מכ"ם ענקיים. ליד ארון הקודש מונחים שבעה מינים של פצצות מצרר. עוד מעט נעלה כולנו על הבמה עם מסכות גז ויהיה מה זה נעים.

אבל החלום הטיפש עמד בצד והתעקש לחלום על דברים אחרים. בטח בשבדיה יש להם תנאים אחרים, קצת יותר טובים, ככה חשב החלום והזיע. אולי אפילו נהיה קצת אלים. למה עכשיו? למה מתוק? למה בפנים? למה אני? למה תמיד?

חיטה וגפן, תאנה ורימון עלו בדמיונו, שטים לאט בתוך נהר של מים מתוקים, כאילו אלוהים הגדול בכבודו ובעצמו שם אותם ליד איזו מתנדבת בבריכת שחיה של הקיבוץ, לפני מיליון וכמה שנים. גם הוא רוצה לשכב לידה הוא חשב, ולהסתכל איך מתוך בגד הים שלה שבים ונוצצים כמו אגלי זיעה זעירים המילים: אוסלו א'. אוסלו ב'. הסכמים.

כמה הוא היה רוצה להוריד לה סוף סוף את החזייה ולגלות מה בדיוק נחתם שם בנספח הסודי. ויותר מכל היה רוצה לשכב על הגב, להביט בשמש שזורחת, לראות את האילנות מעוטרים בפירות ואת העמקים מעלים פרחים, ואחר כך כמו תינוק לינוק דבש וחלב מביל קלינטון או מיצחק רבין.

"שלום חבר", אמרתי לו כשהתעורר אחרי כמה שנים.
"החג עומד להתחיל", הוספתי, "אז אולי כדאי שתכנס בפנים".

הוא הביט בי שנייה קצת מבוהל, ואחר כך גרר את עצמו פנימה כל עוד בלבב ישר לתוך הנפש שלי. נמוך, קטן, חיוור, עם מכנסיים מופשלים.