יום בניו יורק

שלום, רודולף עלי-קריע הוא שמי, וכפי שניתן להבין, אמי ברונהילדה ממוצא גרמני היא, ואבי ג'מאל ממוצא פלסטיני הוא.

כשאת חוק לימודי בברלין סיימתי, תחושה של מיצוי עצמי, דגדוג באצבעות הרגליים ובלבול אקזיסטנציאליסטי בקרבי פעמו. את כל חפציי במזוודה ארזתי, שלום לאמא ברונהילדה ולאבא ג'מאל בידיי נופפתי, ולארצות הברית טסתי.

וכך, לאי מנהטן, אשר עליו חלקים חשובים מהעיר ניו יורק מוקמו, ובו בן דודי וולפגאנג-חמיד גר, הגעתי, ומיד לידיי מונית צהובה קיבלתי.

ועובדה חשובה, לפני שאת עדותי על מקרה ספציפי שלי אירע להדגיש אני רוצה – הרבה מאזרחיה של העיר ניו יורק, ואת זה לא אני ממציא, כי כך הסטטיסטיקה היבשה תראה, יהודים הינם.

ושום בעיה עם הנתון הזה לי אין, שכן, כאמור, אמא ברונהילדה ממזרח גרמניה ברחה, ואבא ג'מאל שבכוח רצונו בלבד ממחנה פליטים ליד ביירות לחיים חדשים יצא, לי רקע מאוזן ויחס הוגן לכל נוסע העניקו, יהודי או אחר, בתנאי שאת המחיר המלא ישלם.
ביום הראשון לעבודתי, בן דודי וולפגאנג-חמיד בידיי הנאמנות את מפתחות המונית הפקיד, ולאיזור הסנטרל פארק לנסוע לי הורה. כמעט מיד בחלון הצדדי יד הושטה, כך ראיתי, ותוך איתות ובלימה את המונית עצרתי, ונוסעת כבת ארבעים ושלוש עם שתי מזוודות ותיק יד סגול, לתוך הרכב העמסתי. מיד שיהודיה היא ידעתי.

"ג'ואיש פרינסס", בלבי לחשתי, "המבחן אליו כל חיי התכוננתי. לה לא אכנע ואותה לא אכניע, בני אדם אנחנו באשר אנחנו, זה את זה לא נשמיד, זה בזה לא נפגע. ורק את זהותי ביתר שאת אשמר: את ירושלים לא אשכח, אבא, ואת הפעלים בסוף המשפט, אמא, אשים. את כ-ו-ל-ם" -

עתה לא הגברת, ואך את תיק הפלסטיק האופנתי שלה בידה ומן החלון החוצה – ענתה, החזיקה, הביטה.
מכוניות אחרות על פנינו, להט בלבי, ריח העיר ההומיה באפי ואילו אני בכלליה של אמא– חלפו, ניצת, עלה, דבק.
האם יאוש בעיני הגברת ניכר?

"היי, נהגוס", הגברת בקול עבה ואצבע קשה בכתפי אמרה, נעצה, "תן גז, אמיגו. היום קצר. סע!".
לא הגבתי. אולי, במוחי הרהור, אולי היא אותי ברגע זה ממש, ואף היא בי שרידים מהעבר, שרידים שאם על קיומם, כל דרכי מכאן ואילך, עלה, בוחנת, מגלה, אדע, תשתנה?

"סע, אני אומרת לך", בגסות הנסיכה שבמושב האחורי אמרה.
גישתה הפרגמטית לא בעיני חן מצאה. אין בעיה. גם אני פרגמטי להיות יודע. בזעם כבוש שמאלה פניתי, ובלי כוונה מוקדמת בי אוטובוס כחול וגדול בעוצמה רבה נתקע. המונית תשעה מטרים באוויר הועפה.
"ישו מריה!", מן המושב האחורי הנוסעת צעקה והצטלבה, "ישו!".
ישו אחד שתשעה מטרים נמשך.

"ישו?", מן המושב הקדמי לחשתי, "ובשביל נוצריה את המונית היפה של בן דודי הרסתי?".
בקושי רב את גופי מן המונית המעוכה משכתי. ממרחק קול טפיפות עקבים וקריאות "טקסי, טקסי" שמעתי. מיד את ראשי (וזאת, כך הרופא בחדר המיון לי מאוחר יותר הסביר, טעות חמורה ופעולה מנוגדת לחלוטין לנהלי הטיפול בפגועי צוואר שהיתה) סובבתי, ואך את אחוריה של הגברת נעלמים ראיתי.

כשבערב אל ביתו של בן דודי וולפגאנג-חמיד במונית (אחרת) חזרתי, ואת סיפורי סיפרתי, את כפותיו זו אל זו בן דודי ספק, ורק אמר: "משחקים אתה לי משחק. במטרה תתרכז!".
ואז לראות טלוויזיה הלך.

מבויש וחבול לפינת חדר האורחים ניגשתי, ואת בן דודי שאלתי: "והמטרה – מהי? ירושלים? "
בן דודי בלשונו צקצק ואלי במרירות חייך.
"מחר", כך בן דודי, " אם אוטובוס גדול תראה, לא להתקע בו תשתדל".
"כן, וולפגאנג-חמיד", אמרתי, ואילו לא בניגוד לנהלים הדבר היה, את ראשי הצידה בבושת פנים מטה הייתי.
לאחור פסעתי ובן דודי אחריי בקול צרוד ועתיק אמר:
"ואל לייאוש, ואת התקווה אל, ואת חייך בנחת, ואם אתה כבר – את השלט של הטלוויזיה מן המדף, ומשהו נורמלי לראות – תכנע תזנח תחיה עומד הבא מצא!"

יפים דברי חכמים הם, אך לא תמיד מובנים. את דבריו לא הבנתי אך בראשי בעצב הנהנתי. לחדרי הקט המשכתי.
"רודולף!", וולפגאנג-חמיד בי הטיח, " מיד במקומך עמוד!".
לאחור הסתובבתי ועמדתי. חיל ורעדה כולי.
"השלט של הטלוויזיה", לי וולפגאנג-חמיד אמר, "בידך הוא. לכאן אותו החזר".
את השלט לוולפגאנג-חמיד מסרתי ולחדרי פרשתי.
לשנה הבאה בניו יורק הבנויה. שלום לכם ועליכם.