החתונה

היה זה יום בהיר של קיץ. הציפורים צייצו בין ענפי האקליפטוסים של הגן הלאומי ברמת גן. אני ובעלי לעתיד עמדנו בבגדי כלולותינו ועשינו פוזות למצלמה.
אנשים שחלפו על פנינו חשבו בוודאי – איזה זוג נאה. תאווה לעיניים.

השתדלנו לזרז את הצלם, כי היום היה עוד ארוך וגדוש באירועים, ושיאו בערב – החתונה ומסיבת הריקודים. סוף סוף הסתיימו הצילומים, ואנחנו פנינו לבית המלון, לנוח מעט ולאגור כוחות לקראת קבלת הפנים לאורחים. נכנסנו לחדר והורדנו את בגדי הכלולות, שלבשנו במיוחד עבור הצילומים.

בעלי נכנס לרגע לבית השימוש, ואז נחטפתי על ידי חייזרים ירוקים ומכוערים במיוחד, שהעלו אותי על הצלחת המעופפת שלהם, הטיסו אותי לחלל, ושם העבירו אותי שורה של בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות, כולל חזרה על הבגרות באזרחות. עם תום הבדיקות איבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכבת בחדר המתנות של אולם השמחות, מוקפת בהמון מגבות ושעוני קיר מוזהבים. בעלי נכנס לחדר וחייך אלי: "הכל בסדר, שוש? זהו, כולם הלכו. אפשר לנסוע לירח הדבש".

ירח הדבש היה נפלא. השתדלתי שלא לדבר עם בעלי על החתונה עצמה, כדי שלא יחשוד בי שלא הייתי בה. כאשר חזרנו הביתה ישבתי שעות עם סרט הוידיאו של החתונה ועם התמונות, ושיננתי אותם בעל פה, עד שהרגשתי בטוחה מספיק להעלות זכרונות עם אמי ועם בעלי. הימים חלפו, ואני הפכתי לשאננה, ושכחתי את החוויה הלא נעימה שעברתי.

ואז, שבעה חודשים לאחר החתונה, נקרעה המסיכה מעל פני. בצהריים נתקפתי בכאבי בטן נוראיים. כעבור דקה או שתיים כבר חיבקתי חיזר קטן וירוק, אוזניו שמוטות ורטובות, שגישש בעיניים עצומות אחר השדיים שלי.
עוד לפני שחזר בעלי מן העבודה כבר החלטתי לקרוא לחיזר בשם יוסף, כי זה שם שיוסיף לו כבוד.

בעלי איים בהתחלה לנטוש אותי. אבל שבועיים – שלושה לאחר מכן נולד לי בן נוסף, אנושי למדי. קראתי לו טוידלדי, כדי שלא יחשוב את עצמו יותר מדי. בעלי התרגל למצב, ועכשיו אנחנו רק ממתינים לראות האם יוסף ילבין או טוידלדי יוריק ככל שיתבגרו.