שמע ישראל

אתמול בלילה הכספומט בלע אותי.
שכבתי שם בשקט, ליד כל שאר כרטיסי האשראי הזרוקים והדפוקים, עם כל המטר תשעים וארבע שלי, וכל החיים שלי חלפו על פני בשלושים ושישה תשלומים שווים. שדות שבעמק. אוויר נקי. למטה בנות עם גופיות על הטרקטור, למעלה שמיים כחולים ושמש אין סופית. בין הפטמות הבולטות שלהן מסתתר בטח הקוד הסודי, והאיבר הנמהר שלי גדל ומתקדש ומתמתח ותופח בריבית דריבית.

לשם. אני רוצה לחזור לשם לחשתי, מנסה לכווץ את עצמי מחדש לגודל של דגיג ולשחות חזרה החוצה דרך החריץ. אין "שם", לחש לי פתאום כרטיס זהב גדול של טפחות מזרחי, ששכב ממש לצידי. אבל אל תירא עבדי יעקב, יש לי פה קשרים בהנהלה הראשית. תמורת תשעים וחמישה אחוז מהזיכרונות שלך ושיעבוד מלא של הבית והמכונית, תוכל תוך עשרים וארבע שעות לצאת לחופשי.

"שמע ישראל" ניסיתי בלחש, מכוון את גופי הדואב למרומים. ובאמת תוך דקה וחצי בערך הופיע אלוהים. כן אלוהים. אבל עם פנים לא מגולחים כאילו חזר לפני שנייה משלושים יום מילואים בשטחים. מצטער, הוא אמר, הייתי חייב כספים ועכשיו גם השמים והארץ משועבדים לבנק.
מזל שהם ריחמו עלי ושמו אותי בתור שומר בסניף הראשי.

בכל בוקר עובר היושב ראש החדש ואומר לי: אתה מוכר לי מאיזשהו מקום? עבדת פעם בסניף ברמת אביב?

יכולתי לשבת שם עוד שעות ולדבר עם אלוהים אבל בדיוק אז הגיע יוסי מהבנק ושיחרר אותי.

ואלוהים?
אלוהים נשאר לשבת ליד הסניף הראשי, ולפעמים עובר שם מישהו ושואל: תגיד, יש פה במקרה שירותים?

מצטער אומר לו אלוהים, והמבטא שלו הולך ונהיה כבד. לא מדבר עברית.