צבע הנאמנות

כעיקרון אני בעד התנהגות צבועה ודו-פרצופית, שכן זהו שקר לבן – לכל אחד נותנים את מה שהוא רוצה לשמוע, וזה בסדר גמור.
אבל תראו איזו צביעות:

במשך שנים ארוכות הבן-אדם שיווע לתשומת לב על כל במה ותחת כל קורת גג או בית שחי, וכל עםישראל בהמוניו סיפק לו את תשומת הלב וחיבק אותו בחיבוק מעריץ.
והנה הגיעה שעתו הקשה, שבה הוא משווע לתשומת לב על כל במה אפשרית ותחת כל רענן. ודווקא עכשיו כל עםישראל בהמוניו מעניק לו את תשומת הלב ומחבק אותו בחיבוק סוגד ומסוקרן לבאות.

כמו בתקופת הנביאים, שבה הפנה עםישראל עורף לאלוהים והלך אחר אלוהים, גם כאן הוא שב וממשיך בהתנהגותו הנואלת, כאשר הוא מפנה עורף לאלוהים ומזדנה עם אלוהים.

אלוהים, גם אם חטא – אלוהים הוא, והוא נשאר אלוהים גם כאשר הוא יושב בניידת, שהיא בסך הכול בית מקדש מסוג אחר, משהו בסגנון אוהל מועד. אבל אל דאגה, אלוהים עוד יחזור למקדש הראשי בדלת הצדדית וינקום בכולכם על שהייתם כה נאמנים לו.

איש לא יינקה.