החיים הסודיים של מרצ

לצעירים מביניכם, שאולי לא זוכרים, נספר שפעם היתה מפלגה בשם "מרצ", שחרתה על דגלה משהו, שבדיוק שכחתי מהו. אבל אני בטוח שהיה שם משהו.
אתם מכירים את המצב שבו משהו עומד לכם על קצה הלשון ומוציא אתכם מדעתכם?
מה הם חרתו שם, חשבתי לעצמי באובססיביות של זבוב, שחייב לשבת על מצחו של אדם מנמנם.
צלצלתי איפוא למשכן הכנסת.

"מרצ?", אמרה המרכזנית, "לא יודעת. הם לא עונים לטלפון. אני יכולה להעביר אותך לחי מורון".
שירת הורה הנעימה את זמני לרגע.
"הלו?"
"חי מורון?", שאלתי, "רציתי להתעדכן בנוגע למרצ – אתה זוכר מה היה פעם, כשהייתם קטנים ונועזים?"
"אנחנו קטנים גם עכשיו, מה יש לזכור?"
"בכל זאת, אולי תוכל להסתכל בארכיון, לדלות משהו חרות בשביל הקוראים הצעירים?"
"אההה", אנחת רווחה נשמעה מהצד השני של הקו, "אתה מדבר על צעירים? אם כך, אתה צריך לדבר עם ניצה נורביץ. אני מעביר אותך".
הטלפון הנעים לי הבה נגילה בשני קולות.
"הלו?"
"ניצה נורביץ?", שאלתי, "רציתי להתעדכן בנוגע למרצ – מה הם חרתו וכל זה."
"חבריקו, אנחנו מפלגה מ-ג-נ-י-ב-ה. אנחנו לא חורתים. מקסימום מקעקעים".
"ובכל זאת, אני בטוח שהיה משהו".
הטלפון התחיל להשמיע רעשים משונים, קולות מאבק וצעקות.
"שלום!!", שמעתי קול מתנשף, "אני זהבה. אני מספר ארבע. זאת אני, זהבה!!! יוהווו!!!".
הקול גווע, והשיחה נותקה.
נו, קוראים צעירים, לא נורא. בואו לא נגזים בעיסוק הזה. מספיק לדעת שהיתה פעם מפלגה כזאת.