סלע קיומנו

באמצע הקיץ באמצע החום לקחתי יום חופש מהמפעל והצטרפתי לחברים היקרים כבוד שר הפנים מר אלי ישי וכבוד יושב ראש הכנסת מר ראובן ריבלין.

יחד איתם פסענו בגבעות בין ירושלים למעלה האדומים. רובי קצת הזיע אבל כבוד השר ואני צעדנו קדימה מנתרים באוויר מסלע קיומנו לבני סלע. אופס. סליחה. בני כשריאל, כבוד ראש העיר מעלה האדומים.

"אין ירושלים בלי מעלה אדומים, שתיהן מקשה אחת", אמר קצת מתנשם ומתנשף יושב ראש הכנסת, אחרי שסוף סוף הוא הצליח להדביק אותנו.
מקשה אחת. אתה צודק. אבל אני לא עומד בזה רובי.
חם. עכשיו. צפוף. דביק. לא צריך עוד מקשה אחת, לחשתי לו. אני מתחנן. בבקשה תפסיק
אבל הוא דווקא ואפילו בקולי קולות שישמעו כל האמריקאים -
אין ירושלים בלי מעלה אדומים
אין ירושלים בלי מעלה אדומים

ואז לא יודע למה, אולי בגלל החום, אולי בגלל המחשבות שעלו לי לראש בגלל הטעות מקודם,
פתאום בלי הכנה מוקדמת יצאה לי כל המקשה מהמכנסיים אתם יודעים. לא התאפקתי, הרמתי רגל מול כל הנכבדים ואפילו מול כל הכתבים וצוותי הטלוויזיה.
הרמתי רגל והשתנתי על האדמה ועל הסלעים ומסביב ואחר כך כמעט תקעתי את הפה ואת
הטלפיים בחלל האוויר לנשוך את העולם כולו -
שידעו שזהו. אין ויכוח. זה שלנו. זה. והר הצופים והגבעות מסביב וגם אלה שמסביב לסביב.
שלנו. רק שלנו. לכאן אף אחד לא נכנס. אפילו לא כלב המים הפורטוגלי של נו
איך קוראים לו
אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
אובמה.