פרוטקשן

09:01, גופה
בבוקר ירדה נטשה מזכירתי לקנות סוכר לקפה של הבוקר, וגילתה גופת גבר מוטלת ליד דלת הכניסה. היא (נטשה, לא הגופה) רצה בחזרה למשרד וסיפרה לי את אשר ראתה.
"לא להתרגש", אמרתי בקור רוח (כהרגלי במצבים כאלה), "מדובר בחיסול חשבונות רגיל בין משפחות הפשע. שום דבר שקשור אלינו. פשוט תתעלמי".

נטשה התקשתה להתעלם. היא לא יכולה להתחיל את היום בלי הקפה והסוכר, והיא לא תדלג על גופות כדי להשיג אותם.
"למה לדלג?", שאלתי, "צלצלי פשוט למשפחת הפשע המתאימה, שתבוא ותלקט את המנוח, ונסגור עניין".

אכן רעיון נפלא, טפחתי על שכמי, והתפניתי לקרוא את עיתון הבוקר. אלא שנטשה התעקשה לשאול איך תדע לאיזו משפחה לצלצל. הרי אנחנו לא רוצים ליצור את הרושם הלא נכון במקומות מסוימים.
ביקשתי ממנה שתצלצל למינימרקט שבפינת הבניין, ותשאל למי הם משלמים פרוטקשן.
"החבר'ה השאירו בוודאי את הגופה לרגע, הלכו לגבות את מה שמגיע להם, ומתוך עייפות שכחו להשלים את מלאכתם", אמרתי.


09:22, קעקוע
"זה לא יעזור", חזרה אלי נטשה כעבור רגע, "המינימרקט משלם חסות לשבע משפחות שונות, אחת מהן חד הורית".
נאנחתי. כרגיל מוטל כל העול על כתפי. נאלצתי להיעזר בכישורי החקירה שלי, כפי שלמדתי מצפיה רבת שעות בסדרות פעולה אמריקניות.
"נטשה יקירתי", אמרתי, "האם ראית אמצעי זיהוי על הקורבן? קעקוע בצורת נשר ושתי חרבות על הגב התחתון? תסרוקת מיוחדת? דיסקית ועליה הקדשה בארמנית עתיקה?".
נטשה הרהרה: "אולי אולי, יכול להיות, שעל אחת מידיו ראיתי כתובת קעקע שהתחילה באותיות אב…ואחר כך המשיכה לתוך השרוול, ולך תדע איך היא מסתיימת".
"אהה", קראתי, "בלי להגיד שמות, הרי לפי דיווחי המשטרה יש בדיוק שתי משפחות שמתאימות לתיאור שלך".
הרמתי איפוא טלפון למשפחה הראשונה שמתחילה ב"אב..", ובמשך עשר דקות הועברתי מאח לאח, בניסיון למצוא את בן המשפחה שאחראי על הטריטוריה שלי. בסופו של דבר התייאשתי וצלצלתי למשפחה השניה. כאן העניינים זרמו במהירות. תמורת תשלום נאות, הם יסכימו "לנקות" כל גופה, גם כזאת שהם לא מכירים אישית. לא היססתי, וחייבתי את התשלום על המינימרקט שבפינת הבניין.


09:32, מנקים
ירדתי למטה כדי לחכות למנקים, ורגלי נתקעה בטעות בגופת הגבר שנחה בכניסה לבניין. הגבר התעורר, נשך את נעלי וברח. רגע קט אחרי שנרגעתי מן הזעזוע הראשוני, נכנסו לבניין שני גברתנים חמורי סבר.
"צר לי, רבותיי", חייכתי אליהם, "מדובר בסך הכל בטעות. הומלס שנקלע לצל קורתנו. אין לי מה להציע לכם היום. תודה ולהתראות".
הגברתנים לא חייכו חזרה.
"תבין, חבוב", אמר הבכיר מביניהם, "גם לנו יש ערכים. אנחנו אנשים הגונים. מישהו שילם כדי שננקה כאן, ואנחנו נעמוד במילה שלנו ונביא לו גופה".
"אני מציע איפוא", אמרתי, "שנלך למי ששילם ונפתור שם את הבעיה".
השניים אחזו בי בעדינות המתבקשת, ויחד צעדנו למינימרקט.


09:35, מסטיקים
בכניסה למינימרקט גילינו התקהלות. נציגים משש וחצי משפחות פשע התווכחו ביניהם מי יגבה קודם את דמי החסות.
"למה שש וחצי?", שאלה אותי אשה עצבנית ששביס על ראשה, "חד הוריים הם משפחה לכל דבר".
אם כן, שבע משפחות עמדו בכניסה והעלו את הטונים. לא חלפו דקתיים וכבר החלו בניסיונות חיסול מגוונים: ירי מן המארב, פיצוץ מכוניות, השלכת רימוני הלם, והכל כמובן מבלי לפגוע בעוברים ושבים התמימים.
ניצלתי את ההזדמנות, לקחתי חבילת סוכר ונפניתי ללכת. הקופאית קראה לי לשלם.
"יקירתי", אמרתי לה, "עזבי שטויות. אם לא תתני לי את הסוכר, עשויים להופיע כאן כל מיני אנשים, לפגוע ברכוש, להרוס וכל זה, ואני לא אוכל לעזור לך".
"הוא גדול", שמעתי רחש בקהל, "הוא משלנו, זה בסדר זה".
הבריון הבכיר טפח על שכמי. הבריון הצעיר דחף לכיס מכנסיי חבילה עבה של שטרות. העצבנית עם השביס לקחה מהקופה 34 חפיסות מסטיק ודחפה אותן לידי. "שמור על עצמך, ילד", אמרה לי ברגש.
נופפתי לנוכחים לשלום, ועליתי למשרד. נטשה חיכתה לי בציפורניים מכורסמות. הנחתי את חבילת הסוכר על שולחנה.
"אפשר להכין לך כוס קפה?",שאלתי.
מבחוץ נשמע פיצוץ אדיר. הבניין כולו רעד. מה יש להגיד, לא נעים, בעיקר כשמדובר במכונית שלך. נתתי איפוא לנטשה 17 חפיסות מסטיק, וישבנו כל אחד ליד שולחנו, לועסים במרץ עד שהעשן שקע.