איך כמעט החמצנו את פרס נובל לספרות

המצב היה נואש. האב הוריד את ראשו וטמן אותו בין שתי ידיו. שלושים שנות הכנה ירדו לטמיון. לרגע נדמה כי יהורם לא יזכה בפרס נובל לספרות. טוב שאני הזדמנתי לסביבה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר, ונפתח בסקירה היסטורית קצרה.











יהורם: ילדות ונעורים

עוד כשהיה יהורם תינוק בעריסתו, כבר אז ידע אביו שהוא נועד לגדולות. "בני", חשב האב, "יזכה למקום של כבוד על דפי ההיסטוריה העולמית".
מפה לשם הסתבר שפרס נובל הוא מטרה לא רעה – גם כבוד וגם כסף. כעת רק נותר להחליט איך ימומש החזון.

ממחקר מהיר שערך האב עלה שפרסי נובל בתחומי המדע מיועדים לאיינשטינים פרועי שיער ושוחרי סיכונים: מעבדות מתפוצצות, ניטרו וגליצרין, תרביות חיידקים שיוצאות משליטה. זה לא מתאים ליהורם העדין. גם פרס נובל לשלום כרוך לעתים באי נעימות פיזית, למען האותנטיות. הפור נפל: "בני", רטט האב, "אתה תקבל את פרס נובל לספרות". כל שנותר היה לאמן את הילד בכתיבה.

הילד גדל לאט מן הצפוי. יום רדף יום, הימים הצטברו לשבועות, השבועות לחודשים, והילד לא כותב. כשהיה יהורם בן שלוש וחצי לא התאפק אביו, וקנה לו מכונת כתיבה יד שניה, עם כפתור אחד אדום שעשה רעש נעים. שנות השמונים אך החלו, ומכונות כתיבה היו עדיין מצרך נדיר למדי בקרב ילדי הגן.

יהורם למד במהירות את רזי מכונת הכתיבה, וכבר בכיתה א' היה מבלה את ערביו בתקתוק שירים על חגי ישראל, במצוות אביו. יהורם תקתק, האב עבר על הטקסטים וסימן תיקונים בעט אדומה ומסולסלת, יהורם שב ותקתק על נייר חדש והשירים היו נשלחים למיטב עיתוני הילדים והנוער.
"לא להשאיר שום דבר במגירה!", ציווה האב, "לשלוח הכל!".
בפינת הסלון ניתלו הפרסים שקיבל יהורם על כתיבתו הפורה – חולצה, תקליט, ספר הבדיחה והחידוד. "בני יהורם", לחש האב בלילות, "כל העולם מחכה למילותיך".
אלא שברבות השנים נראה שיהורם סוטה ממסלולו, והפרס הנכסף הולך ומתרחק ממנו. האב פנה אלי, ואני, כידיד משפחה ותיק, ותמורת תשלום ראוי, נחלצתי לעזרתו.
"ראשית", אמרתי, "בוא נראה את הילד".

בחזרה לימינו
באחד הערבים נכנסנו האב, אנוכי ושלושה משולשי פיצה חמים, למשרד עורכי דין קטן. יהורם, כך מסתבר, היה כבר בחור צעיר, בוגר משפטים, וסטאז'ר במשרד. יכולות התקתוק שלו השתפרו ללא היכר, והוא הקליד תצהירים וצוואות במהירות מדהימה. ידיו הנעות כברק היו יציבות ואיתנות, בוטחות בעצמן. הכתיבה היתה חדה וברורה וחסרת שגיאות. תהילתו יצאה למרחקים, וזקני העיר באו לשנות את תוכן צוואותיהם שוב ושוב, רק כדי להתענג על הפלא.

"בני היקר, אני אחוז כולי התרגשות", הכריז האב, "זה הזמן לצעוד קדימה. הישר מבט אל העולם ללא מורא, כתוב את יצירת המופת שלך (אני אתקן אם צריך), וביחד ניגע בחלום…פרס נובל לספרות!!!".
מן הראוי היה לשמוע ברגע זה תרועת חצוצרות או משהו מעין זה. אלא שבניגוד לציפיות, ההכרזה לא הפריעה את המיית הפעילות הרגילה של המשרד. ישבנו בחדר הישיבות. הבן מילא את פיו בפיצה, והתנצל: את כל מרצו הוא מקדיש לכתיבת תצהירים וצוואות. אין לו זמן פנוי לכתיבה ספרותית.

"לפחות בהתחלה אפשר לשלב", הרגיע האב, "לעבוד בימים, לכתוב בלילות. יש בזה גם מרכיב רומנטי".
"קשה", אמר יהורם, "העבודה שוחקת".
"אתה חייב להגשים את יעודך!", נאם האב, "זה הזמן לכתוב!".
יהורם שתק והביט בשעונו. "אולי נדחה את זה קצת", אמר וליקק את אצבעותיו המלאות שמן, "מחכה לי זקן במשרד".
המצב היה, כאמור, נואש. האב השתתק. הוא הוריד את ראשו וטמן אותו בין שתי ידיו. שלושים שנות הכנה ירדו לטמיון.

"אפשר לראות דוגמא, כתב יד של הבחור?", החלטתי להתערב.
האב רמז במבטו ליהורם, והלה נכנס לחדר הסמוך. בתוך שניות בקעו מהחדר קולות תקתוק קצביים. הילד חזר ובידו דף. האב עבר עליו בעיניים מצועפות. "מדובר ביצירה אופיינית", אמר, "אם כי לא בהכרח אחד השיאים".
וכך היה כתוב שם -


שיר לחג הסוכות – מוקדש לאבא היקר

הואיל ואני שקול בדעתי
וצלול, צלול מאוד במחשבתי
ואני בריא, בריא בנפשי
ואיש אינו כופה על רצוני החופשי
ואינני נמצא בכל מצוקה
והנני בן למעלה מגיל שמונה עשרה ודקה
אי לכך ובהתאם לזאת
רציתי לברכך לכבוד חג הסוכות
שתהיה שמח ו/או מאושר
מאחלים בנך יהורם וכן עד אחד ישר



ואכן, בתחתית המכתב התנוססו שתי חתימות מסולסלות, כיאה וכיאות.
"אני רואה פוטנציאל גדול", אמרתי, "יש כאן שילוב דקונסטרוקטיבי בין עליזות החג ואימת המוות".
"אבל איש לא קורא את זה", מלמל האב.
"על הדברים האלה חותמים עדים, ובקצב הכתיבה של הבחור – יש אלפים מהם. גם זאת התחלה"
"העדים בדרך כלל לא קוראים את זה", הודה יהורם בגילוי לב, "הם חותמים בלי להסתכל. ובעיקר בנושא הצוואות – מישהו צריך למות קודם כדי שיעמיקו בהן".
"נפלא", התלהבתי, "הבשלה איטית, התפתחות. תחשוב מה יקרה בעוד חמש או עשר שנים, כשהלקוחות שלך ימותו, ואלפי קוראים יגלו את כתביך. אני צופה גל עצום של פופולריות".
"יהורם", הנחתי יד על כתפו, "כמי שכותב רצנזיות ספרותיות, אני חייב לציין שלכתוב אתה יודע. כל שנותר לך הוא לגבש מבט חודרני, משהו בסגנון אורי גלר, ואולי איזו אג'נדה שתנחה אותך".
"על המבט נעבוד", התערב האב, "אבל אג'נדה…למה בדיוק אתה מתכוון?"
"האם בכתיבה שלו הוא מתייחס ליהודים, ערבים, נשים, אנשים שנדחקו לשולי החברה, מתנגדים פוליטיים, משהו כזה?"
"הו, כן", אמר יהורם, "יש לי כאן מכל הסוגים".
"וכולם מתכוננים למוות", התמוגגתי, "נפלא. תעבוד על המבט, וכשתגיע הפופולריות אני אדבר עם השבדים".

האב ליווה אותי אל דלת המשרד.
"אלפי תודות", התרגש, "ועד שיהורם יהיה מוכן, אתה יכול אולי להמליץ לשבדים על מישהו אחר – עוז, גרוסמן, יהושע, מה שזמין לך. אתה יודע, שלא יחלש הקשר ביניכם".
"אני כבר אסתדר", הרמתי גבה ויצאתי אל החשיכה.