משל השופטת והצמיג

לפני זמן מה נודע ברבים שנוקבו צמיגיה של שופטת. אם במקרה לא שמעתם על זה, לא נורא – אז עכשיו אתם כבר יודעים. ולמה אני מספר לכם את זה?

בדיוק בגלל זה. לאחר שנוקבו הצמיגים, השופטת נרעדה עד כדי כך שהיא דיווחה על כך. מהון להון, ומהון לשלטון, הגיעו הדברים לכדי פרסום בתקשורת, ומשם נודע גם לי.

אני מוכרח לומר שאני לא שמעתי שום הסתה כלפי השופטים ומערכת המשפט, ולמרות שלא הייתי חשוף להסתה, אני בעד, ונמאס לי כבר שהשופטים הם כאלה מורמים מעם וחיים בתוך בועה. עד לפני זמן מה היא הייתה בטוחה שהיא בתוך בועה. והנה באו צמיגיה והתפוצצו לה בפרצוף. בין אם תרצה השופטת המכובדת, המכונה כבודה, ובין אם לא, הרי גם היא חלק מהעם הזה, שהרי היא נולדה לאם מן העם הזה  (האבא הוא בלתי רלבנטי), והיא לא יכולה להתחמק מזה, לא משנה איזה תמרונים היא תעשה ולא משנה אילו פסיקות היא תפסוק ותעניק מחסדיה לעבריינים. בסוף היא תישאר אחת העם. ובעם שלנו, מה לעשות, מנקבים צמיגים. ככה זה אצלנו. זה הנוהג וזו המסורת, וקצת מסורת מעולם לא הרגה אף אחד.
הבעיה שלנו היא שאנחנו לא משתלבים במרחב; אנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים; אנחנו (כבודינו) לא נותנים כבוד למסורת; אנחנו חושבים שאנחנו בשוויץ. כבודה, ככה זה אצלנו – תזרמי. אנחנו עם חם ואוהב ומתחמם וישיר ובוטה וחמום, לא רחום ומנקב. תגידי תודה שזה נגמר בזה. כי אם לא תגידי תודה, תהיה גם פעם שלישית. אני לא מאיים, אני פשוט יודע. אני פשוט בעד. תהיי גם את קצת בעד, ותראי איך בדם ויזע נכרה לנו גזע.