המורדים

ככתב המסקר מזה שנים איזורי מלחמה וסכסוכים עקובים מדם, נשלחתי להפגש עם מנהיגי המורדים. הדעות חלוקות אם מדובר בארבעה או חמישה מנהיגים, אך ככל תנועת שחרור שמכבדת את עצמה, דאגו גם מורדים אלה להקים לעצמם הנהגה מפוצלת המדברת בכמה קולות.

היתרון ברור – כאשר המנהיג המכונה "השפם" פתח בטעות במלחמה מיותרת, מיד צצה מנהיגה חלופית, זאת המכונה "הרגישה" והכחישה הכל מול המצלמות. כשהמנהיג המכונה "כבל" נעלב ורצה להתפטר, אלא שאין לו כבר מאיפה להתפטר, כי הוא כבר התפטר, מיד הופיע המנהיג המכונה "פינס" ונעלב במקומו.  אי אפשר להכשל כך.

בפינת הרחוב עלה למכוניתנו המדריך שלנו, בן סימון.
"אתם תקראו לי דני", אמר, "ואני אקרע לכם את המפלגה".
דני הוביל אותנו בסמטאות חשוכות.
"ימינה", הוא פקד, "וכעת שמאלה" – ניכר היה בו שהוא יודע את הכיוון הנכון בכל צומת ובכל פינת רחוב.
הגענו לאולם, ובו עשרות רבות של אנשים.
"מדובר", אמר דני בנימת התנצלות, "באנשי רוח ואקדמיה. גייסנו את כל אלה שנשארו בארץ".
על הבמה התמקמו המנהיגים. תחילה התחבקו בכל הקומבינציות האפשריות.
"אני חושב שלא כדאי לעלות לבמה בשלב הזה", לחש דני באוזנינו, "כמות החיבוקים תגדל בצורה מטורפת, ולא נוכל להתקדם הלאה. עדיף לחכות".
מנהיגי המורדים נאמו. כל אחד מהם הציב אולטימטום.
"ידעתי", אמר דני, "ידעתי שלא כדאי לי לעלות. אני עצמי מתלבט בין שבעה אולטימטומים. וביחד עם האול-טימטומים הלא רלוונטיים שהציבו המורדים, נגיע שוב למצב אבסורדי שבו אנו מנסים לשנות את פניה של המפלגה תוך התבססות על רעיונות טפשיים".
"אבל את זה קל לפתור", אמרתי, "כנציג הוועדה המסדרת אני יכול להציע לך מפתח מפלגתי שימיר כל שלושה אולטימטומים שלהם באולטימטום אחד שלך. אתה הרי לשון מאזניים. וכך תשנה את פניה של המפלגה, ותקבל הבטחה עמומה לתפקיד בכיר כסגן שר מתי שהוא בעתיד. מה אתה אומר?"
דני התלבט. מנהיגי המורדים שעל הבמה החלו למחוא לו כפיים. דני נכנע לפופולריות הגואה של עצמו, עלה לבמה ותפס את המיקרופון.
"רוצים שינוי?", צעק דני, "רוצים שינוי? אנחנו דור מזוין!"
הקהל נע באקסטזה. האם נולד כאן מנהיג חדש?
"אני רוצה לפנות מכאן לאהוד ברק", קרא דני, "….".
"בוווווו", צעקו אנשי האקדמיה והרוח, "בווווו-ז'י, בוווווו-ז'י, בווווו-ז'י".
דני נעלב והשתתק.

"שב, תרגע", אמר לו השפם, "קודם אני נעלבתי, אחר כך הרגישה נפגעה, שוב אני נפגעתי, אחר כך הכבל התפטר, בהמשך הפינס, ועכשיו אתה. קיבלת את חמש דקות ההעלבות שלך. עכשיו נחכה פה לבוז'י. הקהל דורש."
אלא שדני לא ידע מתי לעצור. הוא היה חייב להגיב.
"הייתי קם ומתפטר כרגע", סימן לי מהבמה, "אני חייב להביע את התנגדותי, שאט נפשי, האולטימטומים שלי, היעדים, שינוי פני המפלגה וכל זה. אלא שלא מזמן התפטרתי, ועכשיו אני תקוע".
"פשוט קום ולך", סימנתי לו בתנועות שפתיים, "תראה להם מה זה".
"תראו מה זה", אמר דני מעל הבמה, קם והלך.
והם ראו, כל האולם הגדוש, כל המנהיגים המורדים. הם ראו להם מה זה.