הטיול השנתי להפשרת ההתנחלויות

יומני היקר,
היום בבוקר קמתי, התלבשתי, אכלתי, צחצחתי שיניים ויצאתי לכיוון האולפנה.
אורטל המורה אמרה שביבי ילד רע, ושהוא מפחד מהכושי הרכרוכי אובמה.
אורטל גם אמרה שביבי החליט להקפיא את ההתנחלות "צור עזים" שלידינו.

ביבי הרשע לא מעז להקפיא את ההתנחלות היפה שלנו, "מעלה כאן תקע יצחק אבינו נוד", כי אנחנו חלק מגוש התיישבות שיסופח בקרוב למדינת ישראל, אם היא תשרוד.
"אנחנו", כך אמרה אורטל המורה, "חייבים להציל את אחינו המוקפאים. הטיול השנתי שלנו הוא הפעם טיול הצלה, טיול שיחמם את הלבבות ואת צור עזים, השומרים על בטחוננו".

לקחתי מהבית שמיכות חמות, תרמוס עם תה וקפה, גפרורים וממש – מכל הבא ליד, בלי לעשות חשבון. גם חברותיי לכיתה, תהילה ופיים (עולה חדשה מארה"ב) הביאו ממש ברוחב לב: סוודרים חמים, נשק חם, כל כתבי ברוך הגבר, מנה חמה, ואפילו את מנחם התיש מפינת החי. אולי בצור עזים נמצא לו סוף סוף שידוך.

יצאנו לדרך ושירה עזה בגרוננו. אורטל המורה ביקשה ליווי לטיול, בשל הבעיות הביטחוניות הקשות שגורמים הערבים המתעקשים לגור באיזור. יצאנו איפוא כל חמש בנות הכיתה, ואיתנו רב הישוב צביקה, שבעה מלווים חמושים וכן גדוד שמשון הגיבור של צה"ל, שבמקרה היה פנוי באיזור.
השירה עלתה. שירה יפה ומלאה, כמו אז בימי קדם, כשדוד המלך שר את קינת דוד: "הצביקה ישראל, על במותיך חלל" שרנו לרב צביקה והוא חייך אלינו באהבה יהודית וגירד בזקנו.

הדרכים המובילות לצור עזים עדיין לא נסללו. וכדי להקל עלינו את המעבר (בכל זאת – בנות) אצו רצו המלווים החמושים שלנו ועקרו עצי זית שהערבים התעקשו לנטוע בדיוק במקום שבו רצינו לעבור. כעת יכולנו לצעוד בדרך מרווחת ונעימה, להתענג על נוף קדומים, לנשום את האוויר הצלול, הטהור.
"והנה היא, על ראש הגבעה! הנה צור עזים!", קראה אורטל המורה, "אחרי! להסתער!".
רצנו כמוכי אמוק, וכבשנו את הגבעה בקריאות: "נצח ישראל לא ישקר!".
אך כשהגענו לראש הגבעה ציפתה לנו אכזבה קלה.

ההתנחלות צור עזים הורכבה מצריף פח רעוע, חמישה טרקטורים, ושני יהודים טובי לב ומאירי מבט: האחד יעקב, השני ויל פולו (עולה חדש מארה"ב).
כל כך התאכזבו שאין מספיק מקום בהתנחלות לכל הציוד שסחבנו איתנו. מילאנו את הצריף הרעוע בשמיכות וכריות, מילאנו את הטרקטורים בסוודרים וגופיות, ועדיין נותרנו וחצי תאוותנו בידינו.
אלא שכאן ניכרה גדולתם של מנהיגנו. הרב צביקה נשא את עיניו החכמות אל הואדי שתחתינו, אל הכפר שהפלסטינים התעקשו לבנות בדיוק כאן, בדיוק ליד צור עזים, בדיוק בהמשך הישיר לגוש ההתיישבות.
"בנות יקרות", הוא אמר, "השם לא יתן שעמלנו יהיה לשווא".
את ההמשך אולי קראתם בכלי התשקורת. הסתערנו אל הואדי, כבשנו את המסגד שהפלסטינים התעקשו לבנות באופן לא חוקי בעליל, ושרפנו אותו כדי לחמם לבבות ולהפשיר את ההקפאה. חיילי גדוד שמשון הגיבור הקימו מחסומים מאולתרים כדי להגביר אצלנו את תחושת הבטחון.

חזרנו לביתנו, שמחות ועליזות.
מחר, כך הבטיחה לנו המורה אורטל, נצא לטיול שנתי נוסף. הפעם נפשיר את ההתנחלות "קרני אחרינו המבול" בלב הכפר הפלסטיני שכרגע שכחתי את שמו, אבל בקרוב זה כבר לא ישנה כלום.
אכלתי, צחצחתי שיניים, לבשתי פיג'מה והלכתי לישון.
לילה טוב, יומני היקר.