את שטייניץ אני מכיר לא מהיום

את שטייניץ אני מכיר לא מהיום. גם לא מאתמול. אני מכיר אותו עוד לפני שהוא נולד. אבא שלו היה חבר טוב של חבר טוב של איזה שופט שהכרתי. שופט תעבורה.

הבנאדם היה חרמן כמו לוטרה ביום אביב והיה לו זמן כי באותם ימים רק התחילו להמציא את המכוניות וכמה תאונות כבר יש אם יש לך ארבע כאלה בכל אירופה וכל אחת לא עוברת את העשרים קמ"ש?
אז השופט הזה היה מסתובב הרבה עם חברים של חברים ויום אחד הגיע גם למשפחת שטייניץ וקרה מה שקרה ומאז הוא כועס על שופטים.
למה אני מספר את זה? כי לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים את הסיפור מאחורי המילים ואז בא הסיפור ומפתיע אותנו כמו ארז אפרתי בחניון.
בגלל זה אני מציע לכולנו לגלות איפוק ולא לכעוס על בנאדם כזה או אחר אם הוא אומר משהו ממעמקי ליבו. אנחנו אף פעם לא יודעים מה מסתתר מאחורי אותן מילים ואז, כשאנחנו מבינים, אנחנו כועסים על עצמנו שלא היינו רגישים מספיק.
כמו במקרה של שטייניץ.

יש כאלה שכועסים עליו כי חושבים שהוא עושה מניפולציה. יש כאלה שחושבים שיש לו אג'נדה כזאת או אחרת. אבל תחשבו על זה רגע. מה יקרה לכעס שלכם אם תגלו בסופו של דבר שהוא סתם אידיוט? אני לא אומר שהוא כזה. אני גם לא אומר שהוא לא כזה. אבל נניח שהוא אידיוט. הרי אתם לא מצפים מאידיוט שידבר דברי חוכמה. הרי זה נוגד את ההגדרה של להיות אידיוט. ואתם אנשים עם ראש על הכתפיים.
עכשיו לכו תקראו חדשות ותגידו לי אם אני לא צודק