חלמתי שאשתי היא ניר ברקת

בלילה חלמתי שאשתי היא ניר ברקת.
אתם יודעים, ניר, ראש העיר של ירושלים, החילוני האחרון שנשאר כדי להוריד שם את השאלטר.
ורק כל הערבים והחרדים המעצבנים האלה מחזיקים בכוח את השאלטר שלא ירד, ולכן ניר חייב לאגף אותם מהצדדים, לחפור מלמטה, לבצע הסחה, והכל כדי שיעזבו לרגע את השאלטר; שירד כבר ונוכל להמשיך הלאה.

נחזור לענייננו.
בחלומי ישבתי בסלון ובהיתי בטלוויזיה. אשתי, נקרא לה נירה ברקתה, נכנסה בסערה הביתה ואמרה לי שהיא החליטה להגשים את עצמה ולהיות קוסמטיקאית.
מסתבר שמאז ומתמיד אשתי חלמה למרוט שפמים, לנקות חטטים, לקחת פינצטה ולהוריד לאנשים אחרים את השערות אחת אחת.

"תחשוב איזה עולם אסתטי יהיה לנו", התלהבה אשתי, "ברגע שננקה את הפרצופים של כל הערבים. הם באמת חיים בתת-תנאים, בלי מודעות מינימלית לרימל למשל, או למסקרה".
ערבים? איך הגענו דווקא לערבים?
מסתבר שאשתי רוצה לחדור לשוק, והיא צריכה להתחיל מאיפה שהוא. ערבים נראים כמו התחלה טובה.
"לאיזה שוק את רוצה לחדור?", התקשיתי לעקוב.
"עזוב פוליטיקה עכשיו", אמרה אשתי, "תחשוב ירוק, תחשוב חברתי, דמיין את הפוטנציאל הכלכלי. ברגע שנצליח במקום אחד, נוכל למרוט את העולם כולו".
"ומה אם הערבים יתנגדו למריטה?", שאלתי בהיסוס.
"ומה אם נחליט להפסיק לשלם מסים? בשביל מה יש לנו מדינה עם מג"בניקים? בשביל מה כבשנו את ירושלים בששת הימים?"
התחלתי להרגיש מבוכה קלה. מכירים את התחושה הזאת, כשאתם יודעים שאתם חולמים, אבל לא באמת בטוחים בזה?

אלא שבניגוד לפעמים הקודמות הצלחתי להתעשת, וחלמתי לרגע שאני שרה נתניהו.
"את יודעת מה?", אמרתי לנירה אשתי, "אני לא מוכנה שתעשי את זה, טיפשה מטופשת, ואני אפילו לא מתכוונת להסביר לך למה.
יש לך זכות גדולה שאת בכלל נמצאת כאן, בסלון של האמא של המדינה.
ולא, אל תעני לי! ראי עצמך כנזופה".
וכדי לחזק את המסר השלכתי על נירה מחבת או משהו.

בשלב הזה הופיעו הפרעות קליטה בחלום, ולא הצלחתי להבין מה קורה בדיוק.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על הספה בסלון, בוהה עם אשתי באח הגדול.
לפתע נשמע צפצוף, כל האורות כבו, ואיתם הטלוויזיה. תמיד בשיא המתח מישהו מוריד את השאלטר איפה שהוא.
כשניסיתי לקום כדי לחפש איזה נר נתקלתי במחבת או משהו, נפלתי ונחבלתי קלות.
אבל אני בסדר, אל תדאגו לי, אם דאגתם.
ומכיוון שכנראה לא דאגתם, אז זה לא משנה בכל מקרה.