קירבבה מדרגה משונה

אין ספק ששיחות הקירבה הן צעד חשוב להשגת משהו באזורנו או באזור אחר.
יפה עושים הפוליטיקאים האמיצים שאינם טומנים את ידם בפינכה ואינם לוחכים איש בצלחת רעהו.

הכול נורא רגיש כיום, וצריך להתחיל בעדינות. אני מציע, אם יורשה לי כמובן, להתחיל בשיחות קירבה בין אולמרט לשולה זקן, שכאן כידוע ישנה כבר קירבה מסוימת ויש ממה להתחיל.

אין טעם למשל להתחיל משיחות בין ביבי ללבני כי שם אין שום דבר משותף. זה רק יתחיל ומיד יתפוצץ וכך כל תהליך השלום יצלול לאבדון באין מושה.
לשיחות בין אולמרט לזקן יש סיכוי יותר מסביר להצליח, הן גם יכולות להתקיים בטלפון, ואז אם אחת מהם תגיד משהו שעשוי להעלות את הסעיף, המשטרה תמיד תוכל לצנזר.

ובהנחה שהשיחות אכן ינחלו הצלחה כצפוי, או אז אפשר להרחיב את המעגל ולצרף נניח את לופוליאנסקי, או את רבין (המאכער השתקן), ולמרות שכל הגורמים הללו קשורים איכשהו בירושלים, אסור יהיה בשלב ראשון להוציא את המילה ירושלים מהפה, אפילו לא ברמז, מחשש לפיצוץ השיחות.

זכרו: אם השיחות תתפוצצנה, אנחנו חוזרים עשרה תורות לאחור, שזה בערך ועידת מדריד. אז הכול צריך להיות ממש בכפפות של גומי, בלי להאיץ, בלי לדחוק את הקץ, בלי ויברטורים מתחת לחגורה, בשלב ראשון. וגם בלי להיחפז, בלי להעליב ובלי הורים.

לדוגמה, בן זונה זה לא התחלה טובה. תחשבו על משחק מקדים, זאת התמונה שצריכה להיות לכם בראש. נורא נורא רוצים שלום, להוטים אש, אבל מתאפקים. וזה מה שיפה. ככל שמצליחים להתאפק יותר, ככה הסיומת תהיה חגיגית יותר. ככל שנצליח להשהות את השלב הראשון, ככה נזכה לגראנד פינאלה נעים יותר.

ככל שהמלחמה תהיה יותר קרה, כך השלום יהיה יותר חם. זכרו: אקדח שיורה במערכה הראשונה, הורג במערכה השנייה, ואז במערכה השלישית אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתוך מערכת יחסים משעממת ואפורה.