למראית הדז'ה וו

גם אתם הרגשתם ביומיים האחרונים דז'ה וו, ולא ידעתם למה?


אצלי זה התחיל כששמעתי את מר בטחון. אהוד ברק הסביר שהופתענו מההתנגדות לפשיטת החיילים על הספינה מרמרה. גם הרמטכ"ל הופתע מהעוינות הקיצונית של אנשי הספינה.
במקום אירוח כמיטב המסורת הערבית (קפה שחור עם שחר? אולי איזו בקלאווה קטנה?) התקבלו פנינו בחוסר נחמדות מופגן. אוי געוואלד.
מתחילים להרגיש את הדז'ה וו? רמז: חמש אותיות, מתחיל בג'.


לאחר מכן הפציע ראש ממשלתנו, והביע צער על כך שהטורקים והפלסטינים מאלצים אותנו לפגוע בהם. לעולם לא נסלח להם על כך, אמר ביבי.

אוי דז'ה וו, עקצוצים בכל הגוף, חווה אלברשטיין ברדיו, הדפס דהוי של סטיב אוסטין על החולצות. הנה זה בא…
אכן, לא אגדה רעיי. הידיים ידי ביביברק, אבל הקול – קולה של גולדה מאיר, מלכת האמבטיה.
אלה "לא נחמדים", ולאלה "לעולם נסלח על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם".
אוח, הימים היפים של גולדה, מלחמת ההתשה, יום הכיפורים. כמעט שכחנו, והופ הם חוזרים.
תודה, ביביברק, באמת התגעגענו.

ואיך, גולדה'לה, כמעט לא השתנה דבר:
הערבים אותם ערבים, היהודים אותם יהודים, ורק לא ברור מי רוצה להשליך את מי לים.