אם תדקרנו

התנך הקדוש, ספר הספרים – שבזכותו אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים והוא המקנה לנו את הזכות להיות מי שאנחנו – כותב על הגויים ש"בשר חמורים בשרם וזירמת פרים זירמתם (או אולי סוסים)". ומחרה מחזיק הרמב"ם שטוען כי האישה נהנית יותר אצל הערל שאינו נימול ולמעשה לא יכולה לנתק עצמה מהמכשירים, שכה גדולה תאוותה ממנו ("הנבעלת מן הערל קשה לפרוש").

אז אתם רוצים לומר לי שאין מצווה להרוג אדם שכזה? ולו מתוך קנאה? שהרי ידוע כי עזה כמוות מצווה! אולם יש מיד לסייג את הדברים ולומר כי לא תמיד יש היתר להורגו ולכן מדי פעם יוצאים ספרים שמסבירים לנו בלשון בני אנוש מתי ובאילו נסיבות הדבר מותר לנו.
מתוך עיון מעמיק בדברים החלנו לתהות שמא הריגת הגויים – כפי שעשה דוד המלך לפלשתים בני העורלה או כפי שעשה אליהו לנביאי הבעל בני הבליעל – יש בה כדי להכאיב להם, שאז נימצֶא מכאיבים ליצירי כפיו של הקדוש ברוך כלשהו ואנו עלולים להסתבך איתו, שנאמר "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".

וזה היופי של התורה על רגל אחת ושל כתבי הקודש כולם, שהיא שלמה ומושלמת וסוגרת את כל המעגלים, ועל כן נסגור מעגל במה שהתחלנו, שהרי למדנו ש"בשר חמורים בשרם", ולכן אין להם יכולת לחוש כאב. כמו הצמחים ובעלי החיים שאנו אוכלים, כך גם הגויים, שנוצרו למטרה מסוימת מאת הקדוש ברוך כלשהו, ומטרה זו היא הריגה, ולשמה הם יפים, ולכן נוצרו כך שלא יכאב להם, כדי להמעיט סבל בעולמו המופלא של הקדוש ברוך.

אלא שבשעה שתבואו להרוג מי מהם תוכלו לראות בנקל אותות של סבל על פניו, כפי שמצינו אצל יש"ו יימח שמו וזכרו, שלא רצה אגב כמסתבר לפתע כלל וכלל להקים דת חדשה. אולם אותות הסבל הללו נועדו להטעות את חלשי האמונה שבקרבנו ולנסותם, והם נשתלו על פני הגויים כפי שמאובני הדינוזאורים נשתלו בקרקע הארץ, וזאת כדי להעמידנו בניסיון, שבו אנו עומדים בכבוד הראוי לנו.
והיה אם יבוא מישהו לומר שהם בכל זאת סובלים, אל תקשיבו לו ואל תאזינו לו ואל תשמעו לדבריו כי הרוג תהרגוהו, ליתר ביטחון, שכן הוא מנסה כמעט בטוח להעבירכם על דתכם שהיא גם דעתכם. וידכם תהיה בו בראשונה.