אמון

אתמול לקחתי את בני הקטן לבית הספר, ובדרך נזכרנו שעלי לכתוב פתק כלשהו למורה. חשבתי שאם אתלוש דף מתוך אחת המחברות שלו אתן לו דוגמא שלילית, ובעוד עשרים שנה לכו תדעו מה הוא יתלוש במצבים כאלה.
צעדנו איפוא שנינו לחדר המזכירות כדי לקחת דף. ורק כשהמזכירה תקעה בי מבט משועמם מלמטה למעלה ואמרה "שלום" תמה עלתה במוחי המחשבה הבאה: איך תדע המזכירה שאני לא אחד מהתלמידים בבית הספר, שאני בוגר, הורה, אחראי מאוד וראוי לאמון, שמותר לי (כנראה) להכנס לכאן ולבקש דף ריק ואם אפשר גם עט?

מיהרתי להעמיק את קולי בשתי אוקטבות לפחות, הטיתי את ראשי הצידה כמנהגם של אנשים חשובים, והצגתי את עצמי באריכות ובאיטיות, תוך שאני משלב בדבריי שמות של מורות מוכרות, כדי שלא תחשוב אותי להורה זר שנכנס במקרה לבית הספר הזה. זה עבד.

"קח," המזכירה דחפה לידי ערימה של דפים מבהיקים מהמדפסת ועברה למטופל הבא.
נשענתי על פינת השולחן וניסיתי לנסח את הפתק למורה. המסר היה מורכב, והתייחס לאפשרות שבני לא ישתתף בשיעור הספורט כי הוא חש חולשה מסוימת, בעיקר משום שלאותו היום תוכננה ריצה ארוכה ומייגעת של קילומטר לפחות.
הפסקה הראשונה שלי היתה עובדתית, ותיארה את מצבו הבריאותי המדרדר והולך של הבן. לאחר מכן הוספתי מרכיב דרמטי, והרחבתי בנוגע להשלכות האיומות הצפויות לבני אם יאלץ בכל זאת להשתתף בשיעור.
הרגשתי שחסרה קצת לחלוחית, ולפיכך ניצלתי את צידו השני של הדף כדי לפנות לרגשותיו האימהיים של המורה להתעמלות. לקינוח הוספתי פסקה קצרה שמתארת את הכשרתי המצומצמת כחובש, כדי שהמורה יבין שדבריי אינם מצוצים מן האצבע, אך מיד סייגתי שלא מדובר באבחנה מוסמכת. מכאן המכתב המשיך כמעט מעצמו, וטוב שקיבלתי ערימה של דפים.

"מורה יקר," כתבתי, "גם אני שונא את תרבות השקר, שבה הורים חוברים לילדיהם בניסיון להשתמט ממטלות שנכפו עליהם כדין. גם אני חושב שאסור לוותר לילדים, שאסור לפנק אותם, שאסור לחנך דור של משתמטים. אך לא זה המקרה כאן."
השפה שלי הפכה מליצית יותר ויותר, הפעלים הופיעו לפני שמות העצם כמקובל במקראות לכיתה א' ובחוזרים של משרד החינוך. "יודע אנוכי כי עובדים אנו במשותף, מורים כהורים, לחנך את דור המחר, וכי החוסך שבטו שונא ואידך זיל גמור, אך מובטחני כי אמון הנבנה בעמל של שנים במשולש הורה-מורה-תלמיד הוא שיצעידנו הלאה, לאופק חדש."
את האופק החדש לקחתי מלימור לבנת, יקירת המערכת. התכוונתי לשאול את המזכירה האם המונח עדיין רלוונטי, או שבינתיים החליפו אותו ברעיון מעורר השראה אחר. שתי בעיטות חדות ברגלי עצרו את שטף הכתיבה. בני היקר הפנה את תשומת לבי לכך שהצלצול כבר נשמע ושהוא חייב לרוץ לשיעור.

"לרוץ אתה לא יכול," אמרתי לו, "אתה עלול לשבור בבת אחת את כל האמון שבניתי כאן. עדיף שתלך לאט ותאנח מדי פעם. אני אוסיף כאן עוד פסקה שמתירה לך לאחר ולהאנח."
"אני לא לוקח את זה," פסק בני כשהנחתי בידו ארבעה דפים כתובים בצפיפות, "זה ארוך מדי."

הזמן דחק בנו והמזכירה גם. רגלי עדיין כאבה מן הבעיטות החדות, ולא רציתי לחטוף עוד כמה. הייתי חייב לקבל החלטה. לקחתי דף חדש וכתבתי בו באותיות עגולות ויפות: "שלום, אני מאשר את כל מה שבני יגיד לך."
כדי שלא יהיה מקום לחוסר אמון צירפתי (באדיבות המזכירה) צילום של תעודת הזהות שלי, ושילחתי את בני לדרכו כשהוא צולע וגונח, ועול ההסברים על כתפיו.
בערב הסתבר לי שהפתק פעל בצורה נפלאה. תחילה בבית הספר, שם בני העביר את יומו בחדר המורים, ליד מיחם התה ושקית העוגיות. ולאחר מכן בחנות המכולת שבה נהגנו לקנות בהקפה, אך מעולם לא הגענו לסכומים כמו אלפיים וחמש מאות ש"ח (מסטיקים) או שבע מאות ושמונים נקודה חמש (קלפים).