מלחמת ההיפוכונדרים

אתמול פגשתי היפוכונדר. וכפי שאתם אולי יודעים, כששני היפוכונדרים נפגשים מתחילה התחרות:
"אני מכיר אישית את כל הרופאים במרפאות של איכילוב."
"אתה הולך רק לאיכילוב? לי יש רשת של רופאים מומחים בכל הארץ."
"בשנה האחרונה עברתי סדרה מקיפה של בדיקות לב: עם מאמץ, בלי מאמץ, עם קצת מאמץ, בשכיבה, בכריעה, בישיבה מזרחית…"
"אני גמרתי מזמן עם הלב והתחלתי לסבול מהלבלב והטחול. בקרוב אעבור לגסטרו."

ישבנו עם נשינו וטפינו ליד שולחן ארוחת הערב, והמנה השניה נערמה לפנינו, מהבילה ומפתה. כך שלא היה נעים לעסוק בעניינים כאלה, של תחת אני מתכוון. ובכל זאת הייתי חייב להעיר משהו:
"מי הרופא שלך בגסטרו? חשוב שתדע שיש רופאים שמרחמים עליך, ומוותרים על כמה בדיקות:…"

וכאן רציתי לפרט, עם הקיצורים הנדרשים, את התהליך כולו, אך נאלצתי לעצור. ילדה אחת, כנראה שלי, שלעסה עד כה לחם בדומיה, התערבה בשיחה וביקשה שיקנו גם לה גסטרו. אחת הנשים, כנראה אשתי, נחנקה לפתע והייתי צריך לדפוק לה על הגב, לבצע היימליך מהיר ולהרים לה את הרגליים כדי שהדם יזרום לראש. הרגליים היו כבדות מהצפוי, וכך יצא ששמטתי אותן. הן נחתו על השולחן והעיפו את הסלט לכל הכיוונים.
"טירון!" צהל ההיפוכונדר המתחרה, "צריך להשכיב על הרצפה לפני שמרימים את הרגליים. אתה לא רואה שהיא עדיין יושבת על הכסא?"

התגובה האינסטינקטיבית שלי לעלבון הצורב היתה להכנס להתקף חמור של אסטמה, ואז נראה מי הטירון.
אלא שהצלחתי לעצור את עצמי, כי אני יודע איך העניינים מתגלגלים במקרה כזה:
אני אחרחר, ואשתי תתעלם. הסימפונות שלי יצפצפו ויחרידו את חתולי הרחוב, ואשתי תגיד "זה פסיכוסומטי". הדקות ינקפו, חיי יעמדו מנגד, ויראה כאילו לאיש לא אכפת.
על סף התעלפות יופיעו עוויתות וקצף בזוויות פי ואני אתחיל למלמל בצורה כפייתית "בזינגה, בזינגה".
הנוכחים יסיימו בנחת את הקינוח ויתפנו לטפל בי: לא אמבולנס, לא משאף, אפילו לא מילה טובה. אשתי פשוט תגיד לי: "תורך להפעיל את המדיח" ותמשיך לדבר על החנות החדשה שנפתחה בקניון, ואיזה מבצע גרוע היה בה. החלטתי איפוא להמנע מכל זה.

"יקירי," אמרתי למתחרה בקור רוח בריטי, "מבחן התוצאה הוא שקובע. בזמן שאתה ישבת ולעגת לי, אני הצלתי את חייה של אשתי."
כאן אולי הגזמתי קצת, שכן בעקבות הטיפול המסור שלי אשתי נכנסה להתקף אסטמה קשה, כולל עניין החרחורים והחתולים. באופן אינסטינקטיבי התחלתי לפנות את המדיח, כדי להגיע לשלבים המתקדמים של הטיפול. כשזה לא עזר מצאתי את המשאף שלה, והשכבתי אותה על הספה בסלון.

"אנחנו נלך עכשיו," המתחרה קם על רגליו באי נוחות, כאילו הרגיש אשם, ואסף את משפחתו.
"אתה היפוכונדר ג'ובניק," צהלתי לעומתו, "מעביר את הזמן במרפאות חוץ ולא בשטח. מתי התמודדת לאחרונה עם מצב לחץ אמיתי? נמושה!"

המתחזה יצא בשתיקה, ואני קמתי לסגור את הדלת ובטעות תקעתי את רגלי בעוצמה באחד הכסאות.
מילא הכאב, אני רגיל לכאבים (ויש לי גם בקבוק מלא של אופטלגין נוזלי), אבל נראה לי שהזרת זזה ממקומה, ופגעה בעצב שמקרין עד לגנגליון. זאת תאונה שמדע הרפואה עדיין לא השכיל לטפל בה.

גנחתי מתוך השלמה עם גורלי, ושאלתי את בתי הקטנה בקול רועד אם תוכל לסייע לי בשעת צרה: שתביא לאמא כוס מים ולי כוס תה (פירות יער) עם שתי כפיות סוכר, וכמו כן את מה שנשאר מהקינוח, ואת השלט של הטלוויזיה שהונח רחוק מדי. בתי, למודת קרבות, סירבה והלכה וזנחה אותי לגורלי.
החלטתי לפנות לאשתי במחווה אחרונה של חסד:
"אהובתי, רציתי להגיד לך תודה," לחשתי אליה בכאב עצור, "רק בעזרתך קרענו את המסיכה מעל פני ההיפוכונדר המתחזה הזה. ידעתי שאוכל לסמוך עליך."
כאן שיקרתי קצת, כי הרי לא ידעתי מראש שאוכל לסמוך עליה. אבל היא נראתה כל כך חנוקה ומשתנקת שרציתי בכל זאת לעודד אותה קצת. ואם בעקבות מילות העידוד היא תוכל גם להכין כוס תה, זה יהיה סיכום סביר של הערב.