איש הגשם

בתחילת השבוע, אולי שמתם לב, ירד גשם נוראי.
בדרך כלל אני לא נוהג להתרגש ממזג האוויר, בוודאי לא כשאני יושב בבית חם מול המחשב וכמעט שובר שיא במשחק האהוב עלי (פיצוץ בועות צבעוניות, אם זה מעניין אתכם).
אלא שבאותו ערב פרץ הביתה אחד הילדים, רטוב מכף רגל ועד ראש, וסיפר בצורה קולנית על שלולית ענקית שנקוותה בצומת הרחובות "זה שמקביל אלינו" ו"זה שליד המכולת".
איך אפשר להתרכז ברעש כזה? נפסלתי כמובן בבושת פנים, וכך התפניתי לטפל בתחושת הרעב שצרבה את בטני.

"מה אוכלים?" קטעתי את שיחת השלולית.
"פיצה," קבעה אשתי, "הכי מתאימה ליום סגרירי שכזה: חצי עם פטריות, חצי בלי כלום."
שקלתי להביע דעה עצמאית, להגיד למשל "חצי זיתים". אלא שאז נשלחתי למקלחת, לקרצף מעל הילד את שכבת הבוץ העבה שהביא מן הסופה.

המקלחת היתה ארוכה מהרגיל, גם – אך לא רק – משום שניסיתי לקרצף מעל ילדי האהוב כתם לידה שנראה ממש כמו בוץ. צריך לעשות רישום של הכתמים האלה איפה שהוא, כדי למנוע טעויות בעתיד. למרבית המזל של שנינו נגמרו המים החמים, וכך נאלצנו לחזור לסלון. ליד הדלת עמדה ערימה נאה של שקלים.
"השליח של הפיצה מתעכב, בוודאי נתקע בסופה, מסכן שכזה," הסבירה אשתי, "נצטרך לתת לו טיפ גדול מהרגיל."

מסכן? ערכתי חישוב מהיר, ולפיו הטיפ גדל בקצב של עשרה שקלים לשעה.
למרות מה שחושבים, השליחים האלה לא פראיירים. הם יושבים בוודאי כולם בבית קפה, לוגמים משהו חם, ומחכים בנחת שהטיפים יצברו ריבית וקנסות. בעוד שעתיים יקומו לאיטם, יתיזו על שערם מעט מים לצורך הרושם, ויצאו לדרך. עשרות אזרחים מורעבים יחכו רועדים על סף הדלת, וישלשלו לידי הרמאים את מיטב כספם. רק אני אוכל לעצור את המזימה. ליתר דיוק, אוכל להניע מישהו אחר לעצור אותה.
"אני נורא רעב," ציינתי בפני אשתי, "אולי יש לך רעיון איך לזרז את העניינים?"
"אתה יכול לצאת לאיזור השלולית, השליח בוודאי נתקע שם עם הטוסטוס. תמצא אותו ותיקח ממנו את הפיצה."
"למה אני? בואי נשלח את הילד, הוא ממילא רטוב."
"הוא יצטנן ואני אצטרך לטפל בו."
"ואם אני אצא, גם אני אהיה חולה, ואפילו יותר קשה."
"כן, אבל בך אני מטפלת בכל מקרה."
כאלה אנחנו, אנשים פרקטיים, שמים הכל על השולחן. הכל חוץ מאוכל, זאת אומרת.

אשתי נכנעה וצלצלה לפיצריה כדי לבדוק מה קורה. ואילו אני החלטתי להתאפק: חשקתי את שפתיי, כיווצתי את בטני, והאזנתי לגשם הנוקש על חלוננו. הטבע, כך עודדתי את עצמי, פועל הפעם לטובת מדינת ישראל, וצריך להעריך אותו על כך.
אילו רק היו מחדירים בי בילדותי עוד קצת רגשות פטריוטיים, אין ספק שהייתי משתכנע מעצמי. במצב הנוכחי, לא נותר לי אלא לקלל באובססיביות את הגשם הנוקש ונוקש ונוקש.
"אתה ישן?" כך אשתי שפרצה מאחד החדרים, "אתה לא שומע שדופקים?"
היא פתחה את הדלת, ומולה ניצב השליח, מרוט וסחוט כמו חתול שנפל לתוך דלי.
איזה תחכום, חשבתי לעצמי, שפך על עצמו בקבוק שלם ביציאה מבית הקפה. אשתי נתנה טיפ דשן של עשרים שקלים שלמים, וכמעט סגרה את הדלת.
"לא כל כך מהר," קראתי וזינקתי ממקומי לעבר השליח, "תנשוף עלי!"
אני לא רוצה להתרברב, אבל עם השנים פיתחתי מיומנות שאני קורא לה "הרחת קפה". נשיפה קלה – ואוכל לחשוף באיזה בית קפה בילה השליח בשעתיים וחצי שחיכינו לו (אוכל גם להרחיב בנוגע לעתיד הצפוי לו בתחום הרומנטי, אבל נעזוב את זה לרגע).

כרגיל במקרים כאלה, אשתי בלמה את החקירה הנוקבת בעודה באיבה, ושלחה אותי במבט זועף אל השולחן.
ישבנו כולנו, רעבים כזאבים, ולעסנו פיצה קרה וקשה כסוליית נעל. חלפו כמה דקות של אכילה עיקשת לפני שנזכרתי להוריד את ציפוי הניילון מהמשולשים. זה לא שינה בהרבה את הטעם, אבל דרבן אותי לעשות מעשה שישנה את חיי לנצח, ואולי אף ישפיע על העולם כולו!!
למרבית הצער עדיין לא עלה לי רעיון מתאים בעניין הזה. ולכן החלטתי שבינתיים, בזמן שהוא עולה, אני לא זז מהמחשב עד שאשבור סוף סוף את השיא. אני כמובן אעדכן אתכם כשזה יקרה.