החופש התחיל

החופש התחיל, ואני קמתי מוקדם בבוקר כאילו שנת הלימודים לא הסתיימה, ומיהרתי עם בתי הקטנה לבית הספר, לקייטנה.


על המגרש הגדול ישבו ילדים בחולצות קייטנה זרחניות, ושרו שירי קייטנה קולניים.
ילד אחד ניסה להשמיע חריקות במגאפון. ילד שני ניסה לבעוט בילד שלישי כאילו היה כדור. שניהם הצליחו במשימתם.
ילדה חמודה החזיקה בידה נייר ורשרשה לעברי. חייכתי אליה והמשכתי הלאה, לחפש את המדריכה.
"אבל אני המדריכה," חייכה אלי הילדה. ראיתי שנפלו לה כבר שתי שיני חלב, "אני צ'ילי, וזאת ג'ילי."
או אולי היא אמרה את השמות הפוך.
בכל מקרה, היא הצביעה לכיוונה של ילדה אחרת, שנראתה קטנה עוד יותר מבתי הקטנה, ושיחקה בחבל. זאת היתה ג'ילי.
"מרחוק כולם נראים קטנים," צ'ילי קטעה את מחשבותי.
היא ניתקה בנחישות את הקשר הפיזי שביני לבין בתי, "בוא לקחת את החמודה שלך בצהריים, כשנחזור מהשייט בירקון. יום טוב."


איזה רעיון נפלא. לשוט בירקון. מאוד היגייני. מוציא לילדים את כל המרץ. לנצח.
תפסתי בכתפה של בתי, ולמרות מחאותיה לחשתי בקול מאיים: "אל תשתי מהמיים! אל תשתי גם אם יגידו לך!".
למה שתשתה ממי הירקון? מתי קרה אי פעם שהיא שטה ושתתה באותו זמן?
אבל לכו תדעו מה יעלה במוחה של צ'ילי, ומה היא תגיד לילדה לעשות. החיוך הזה נראה לי חשוד מאוד.


בדרך החוצה פגשתי אמא שנראתה לי מוכרת. כנראה נפגשנו באחת מאסיפות ההורים. ליתר בטחון חייכתי אליה, ומיד היא חייכה אלי. אמרתי לה שלום, והיא אמרה לי שלום.
לא היתה לי ברירה אלא לעצור ולדבר איתה.
שיחה כזאת, בין אנשים זרים שאין דבר שמקשר ביניהם, חייבת להתנקז במהירות לתחום האנחות.


"אחחחח," נאנחה האמא, "הקייטנה הזאת בעייתית מאוד."
"פררררררר," אמרתי (למעשה השמעתי קול שאי אפשר לכתוב אותו, אך הקוראים הנאמנים יוכלו לחקות אותו: הרפו את השפה התחתונה שלכם ומלאו אותה באוויר. עכשיו תנו לאוויר לצאת בעדינות מתוך הפה. כך נשמע פררררר).
"אהההה," המשיכה האמא בקול דואב, "אתה לא יודע איזו מדריכה נוראית קיבלנו".
ידעתי. ידעתי!
היתה לי תחושה כזאת. מסתבר שיש לי טביעת עין כשמדובר במדריכות. צילי יכולה לחייך אלי עד מחר. האופי האמיתי שלה חשוף בפני כמו ספר פתוח.


"שמעתי עליה סיפורי זוועה שחבל על הזמן," לחשה האמא, "תאמין לי, אתה לא רוצה לשמוע. עדיף לפעמים לא לדעת ולחיות באשליות."
"אני קשוח יותר מכפי שאני נראה," הבטחתי לה, "ספרי לי הכל בלי לחסוך בפרטים."
"עזוב," אמרה האמא, "אני לא רוצה להכפיש סתם אנשים. אולי זאת סתם שמועה."
"תקשיבי," תקעתי בה מבט חד וברור, "כשמדובר בבת שלי אני לא מפחד מכלום."
"הבת שלך? אתה לא אבא של דוד מגימ"ל שניה?"
"לא, אנחנו בבי"ת ראשונה."
"והמדריכות?"
"צ'ילי וג'ילי"
"אההההה…."
"אהההה טוב או אהההה רע?"
"מה זה משנה עכשיו, כשמסתבר שאנחנו לא באמת קשורים? אני חייבת לרוץ. יום טוב."
"פררררר."
עמדתי עוד רגע לבדי, מפררררפרררר בשפתיי, עד שהחום היכה בי והכריח אותי למהר למזגן הקרוב.


השעות חלפו.
בדיוק כשהתעמקתי בכתיבת משהו חשוב בפייסבוק צלצל הטלפון. ג'ילי ביקשה שאבוא בדחיפות לאסוף את הבת שלי מהירקון.
מסתבר שהבת קצת התייבשה. היה יום חם ואבא שלה אסר עליה לשתות מיים, ולא משנה מה יגידו. הילדה צייתה.
"לא לקחנו איתנו קולה או מיץ," התנצלה ג'ילי, "בפעם הבאה חשוב לציין באישור הרפואי שיש לילדה רגישות למיים. יום טוב."
יום נפלא. החופש התחיל.