הרמטכ"ל: לא מציע לאף אחד לבחון את כוחו של צה"ל

לא התכוונתי לבדוק את כוחו של צה"ל באמת שלא. אבל הוא עמד שם במקרה על חוף הים ועשה שריר.
היה לילה בהיר. שקט גדול היה פרוש על העולם כמו שטיח מקיר לקיר. לא צעיר, צה"ל, אבל עדיין ברוך השם, בריא. הוא עמד לו בצד ושרק לו שיר ישן, או עלעל, מי פילל, באיזה ז'ורנל ישן מרחוב הירקון או מפריז.


לא אפריז אם אומר שהיה לו הרבה כוח במותניו. לא אכנס לתיאור מפורט עכשיו, בכל זאת בחוץ מסתובבים גם ילדים. בקיצור כלי כלי.
ושמחתי כי בדיוק התרוקנתי כולי ובדיוק בפעם האלף שוב ניסיתי לחסל את עצמי מבפנים, לטמון את הראש בחול, לדפוק את הראש בקיר. בקיצור – לא נעים.

אמרתי לו:
"צה"ל. סליחה שאני פונה אליך ככה באופן אישי. אולי תעשה גם בשבילי שריר?
תזכיר לי שאני קיים. תעשה לי חם בבטן, בלב. בגב.
תעשה שלא יכאב.
תעשה לי לביבה, סביבון מעופרת יצוקה.
"גבעת חלפון אינה עונה"? אבי נשר? "הלהקה"?
אל תעזוב אותי כמו שכולם תמיד עזבו. "
לא יודע למה, אבל כבר כשאמרתי את זה הייתה לי תחושה חריפה של דז'ה וו.
היה רגע ארוך או קצר של שתיקה. כבר אז הרגשתי טיפה מועקה.

צה"ל פתח פתאום כפתור קטן בחולצה הדקה ופצח במונולוג קצר אבל ידידותי:
"רד על ארבע, בני הקטן", הוא אמר כאילו שהוא מחקה את רפול זיכרונו לברכה, או את אלכס גלעדי. צה"ל מביא לך אותה כמו תמיד מהכיוון הנגדי.
"אנחנו לא בחוף הים ידידי, אלא ליד רחוב שוקן. ומה שתרגיש עכשיו יהיה פחות מתוק, ויזכיר לך יותר סוג של חוקן. שישים שניות על איך שזה נראה כשצה"ל בא."
את השאר אני כבר לא ממש זוכר אני נשבע.
התעוררתי בתוך טנק מרכבה עירום כולי .
לא זוכר כמה בדיוק היו שם, אבל נדמה לי שהיה שם רוב המטה הכללי.לא אמרתי לא לאף אחד, אבל שמחתי שנתנו לי לפחות לבחור.
"כמה טוב", אמרתי לעצמי לפני שהם טיפסו עלי בסערה השמימה, "כמה טוב שיש לי עורף חזק, ואת צה"ל,
אבל את כל צה"ל.