היועץ (לעצמו):
רק נחתה דליה איציק על ספסלי האופוזיציה, ומיד חזרנו לשיטות האהובות על כולנו בבית הספר – משיכה בצמות של ביבי, מריחת משחת שיניים על פניו של ברק, וחרם על התקציב.
חברי הוועדה נכנסים לחדר הדיונים. הם פשוט לא מסוגלים להתאפק ולא להגיב.
אשת הנהג:
חרם על התקציב? – אני בעד.
איך לא חשבו על זה קודם? איזה כלי נהדר הוא החרם.
במשרד הרישוי התנהגו אלי בגסות. יודעים מה עשיתי? – החרמתי אותם!
במס הכנסה רוצים ממני יותר מדי כסף. יודעים מה עשיתי? – החרמתי אותם!
בעבודה משלמים לי פחות מדי. יודעים מה עשיתי? – החרמתי אותם!
הכלב של השכן נובח כל הלילה ולא נותן לי לישון.
אף בחורה לא נותנת לי.
המכונית שאני רוצה לקנות יקרה מדי.
הבדרן שהעסקתי פעם מכה אותי.
מערכת החינוך ממטירה על ראשי גשם זהוב.
הנרגן:
אני מחרים את עצמי.
עולה לי על העצבים העצמי הזה בזמן האחרון. נגרר אחרי לכל מקום.
מתעקש לחיות, לנשום, לקבל יותר ממשכורת מינימום.
ללכת. לשכב. לקום. לחלום שהוא נוחי דנקנר. לשבת במחלקה ראשונה בקו חמש.
לקפוץ לעשות שופינג בתחנה המרכזית. לקנות שני זוגות קרוקס במבצע.
חרא קטן, אני אומר לעצמי, אתה עכשיו בחרם!
לך! לך תקבור את עצמך עכשיו בשירותים. יבואו כל החבר'ה האלה מהקואליציה. תשבו יחד, תכתבו על הקירות: ציפי זונה ! יובל שטייניץ המלך!
ואז תשלח יד גדולה ושעירה, ותמשוך בשרשרת של הניאגרה, ומלמעלה ייפלו עלינו ברעש גדול עוד תקציבים ותקציבים.
ואני אאסוף את עצמי סוף סוף מלמטה, ואלך לבקר במכון בריאות שעובד עם חוק ההסדרים.
אשת הנהג:
אני מחרימה מכוני בריאות וכל מה שקשור בבריאות.
פעם אחרונה שהייתי במכון בריאות דפקו אותי. שילכו להזדיין.
הנהג:
אצלי זה דווקא הפוך – בפעם האחרונה שדפקו אותי, זה היה במכון בריאות.
לכן דווקא אותם אני לא מחרים. אבל את יובל שטייניץ ונוחי דנקנר כן.
(זה חוץ מיהודושים, ערבושים, לבנושים וכושים, שלא עולים למונית שלי מסיבות ברורות).
היועץ:
ומה השלב הבא, חברים?
בואו נחשוב – מה קרה לנו בכיתה ו', קצת אחרי החרם הגדול על הסנובית של הכיתה?
אני הייתי מהמר על נשיקה צרפתית בין ציפי לציפי.
חברי הוועדה יוצאים מהדיון בשירה וזמזומים.
סימוכין: חרם-דרבנו-ציפישון-$%&@#^@#%&@$
