מעתה במקום לחייג 100, נצטרך לחייג אך ורק 99.99 ונמשיך לקבל את אותו שירות בדיוק.
99.99
מעתה במקום לחייג 100, נצטרך לחייג אך ורק 99.99 ונמשיך לקבל את אותו שירות בדיוק.
עם שלם מתאבל
מה היה לנו? האם לרומא העתיקה נדמינו? האם אנו רומזים לאנשים אמיצים אלו שהם אינם רצויים בקרבנו ולכן עליהם לעשות מעשה בעצמם ובעצמם לטרוף חייהם בכפם?
עם ישראל צריך לשמור מכל משמר על טובי אבניו כגולדרינג ולא לאפשר להם לסור מעל צווארינו. ומותו הטראגי של האיש אינו פוטר אותנו מעונשו של זה. כדי לכבד את זכרו של אדם כזה – שהיה חלק מישראל, שנאמר "ישראל, גם אם התאבד, ישראל הוא!" – עלינו להשאירו, ואת אלה שיבואו חו"ש בעקבותיו, מאחורי סורג ובריח, כך שחסרי הערנות הנפשעת ימשיכו לטפל בו כאילו לא קרה דבר, כאילו היה מלך המשיח, להאכילו, להוציאו לחופשות ולהוליכו בסיבובים בחצר הפנימית. ואנו, העם הנבחר, נכפר על מותו בטרם עת בכך שנמשיך להרים תרומה ולשאת בהוצאות. למען יראו וייראו.
פרוטקשן
בבוקר ירדה נטשה מזכירתי לקנות סוכר לקפה של הבוקר, וגילתה גופת גבר מוטלת ליד דלת הכניסה. היא (נטשה, לא הגופה) רצה בחזרה למשרד וסיפרה לי את אשר ראתה.
"לא להתרגש", אמרתי בקור רוח (כהרגלי במצבים כאלה), "מדובר בחיסול חשבונות רגיל בין משפחות הפשע. שום דבר שקשור אלינו. פשוט תתעלמי".
נטשה התקשתה להתעלם. היא לא יכולה להתחיל את היום בלי הקפה והסוכר, והיא לא תדלג על גופות כדי להשיג אותם.
"למה לדלג?", שאלתי, "צלצלי פשוט למשפחת הפשע המתאימה, שתבוא ותלקט את המנוח, ונסגור עניין".
אכן רעיון נפלא, טפחתי על שכמי, והתפניתי לקרוא את עיתון הבוקר. אלא שנטשה התעקשה לשאול איך תדע לאיזו משפחה לצלצל. הרי אנחנו לא רוצים ליצור את הרושם הלא נכון במקומות מסוימים.
ביקשתי ממנה שתצלצל למינימרקט שבפינת הבניין, ותשאל למי הם משלמים פרוטקשן.
"החבר'ה השאירו בוודאי את הגופה לרגע, הלכו לגבות את מה שמגיע להם, ומתוך עייפות שכחו להשלים את מלאכתם", אמרתי.
09:22, קעקוע
"זה לא יעזור", חזרה אלי נטשה כעבור רגע, "המינימרקט משלם חסות לשבע משפחות שונות, אחת מהן חד הורית".
נאנחתי. כרגיל מוטל כל העול על כתפי. נאלצתי להיעזר בכישורי החקירה שלי, כפי שלמדתי מצפיה רבת שעות בסדרות פעולה אמריקניות.
"נטשה יקירתי", אמרתי, "האם ראית אמצעי זיהוי על הקורבן? קעקוע בצורת נשר ושתי חרבות על הגב התחתון? תסרוקת מיוחדת? דיסקית ועליה הקדשה בארמנית עתיקה?".
נטשה הרהרה: "אולי אולי, יכול להיות, שעל אחת מידיו ראיתי כתובת קעקע שהתחילה באותיות אב…ואחר כך המשיכה לתוך השרוול, ולך תדע איך היא מסתיימת".
"אהה", קראתי, "בלי להגיד שמות, הרי לפי דיווחי המשטרה יש בדיוק שתי משפחות שמתאימות לתיאור שלך".
הרמתי איפוא טלפון למשפחה הראשונה שמתחילה ב"אב..", ובמשך עשר דקות הועברתי מאח לאח, בניסיון למצוא את בן המשפחה שאחראי על הטריטוריה שלי. בסופו של דבר התייאשתי וצלצלתי למשפחה השניה. כאן העניינים זרמו במהירות. תמורת תשלום נאות, הם יסכימו "לנקות" כל גופה, גם כזאת שהם לא מכירים אישית. לא היססתי, וחייבתי את התשלום על המינימרקט שבפינת הבניין.
09:32, מנקים
ירדתי למטה כדי לחכות למנקים, ורגלי נתקעה בטעות בגופת הגבר שנחה בכניסה לבניין. הגבר התעורר, נשך את נעלי וברח. רגע קט אחרי שנרגעתי מן הזעזוע הראשוני, נכנסו לבניין שני גברתנים חמורי סבר.
"צר לי, רבותיי", חייכתי אליהם, "מדובר בסך הכל בטעות. הומלס שנקלע לצל קורתנו. אין לי מה להציע לכם היום. תודה ולהתראות".
הגברתנים לא חייכו חזרה.
"תבין, חבוב", אמר הבכיר מביניהם, "גם לנו יש ערכים. אנחנו אנשים הגונים. מישהו שילם כדי שננקה כאן, ואנחנו נעמוד במילה שלנו ונביא לו גופה".
"אני מציע איפוא", אמרתי, "שנלך למי ששילם ונפתור שם את הבעיה".
השניים אחזו בי בעדינות המתבקשת, ויחד צעדנו למינימרקט.
09:35, מסטיקים
בכניסה למינימרקט גילינו התקהלות. נציגים משש וחצי משפחות פשע התווכחו ביניהם מי יגבה קודם את דמי החסות.
"למה שש וחצי?", שאלה אותי אשה עצבנית ששביס על ראשה, "חד הוריים הם משפחה לכל דבר".
אם כן, שבע משפחות עמדו בכניסה והעלו את הטונים. לא חלפו דקתיים וכבר החלו בניסיונות חיסול מגוונים: ירי מן המארב, פיצוץ מכוניות, השלכת רימוני הלם, והכל כמובן מבלי לפגוע בעוברים ושבים התמימים.
ניצלתי את ההזדמנות, לקחתי חבילת סוכר ונפניתי ללכת. הקופאית קראה לי לשלם.
"יקירתי", אמרתי לה, "עזבי שטויות. אם לא תתני לי את הסוכר, עשויים להופיע כאן כל מיני אנשים, לפגוע ברכוש, להרוס וכל זה, ואני לא אוכל לעזור לך".
"הוא גדול", שמעתי רחש בקהל, "הוא משלנו, זה בסדר זה".
הבריון הבכיר טפח על שכמי. הבריון הצעיר דחף לכיס מכנסיי חבילה עבה של שטרות. העצבנית עם השביס לקחה מהקופה 34 חפיסות מסטיק ודחפה אותן לידי. "שמור על עצמך, ילד", אמרה לי ברגש.
נופפתי לנוכחים לשלום, ועליתי למשרד. נטשה חיכתה לי בציפורניים מכורסמות. הנחתי את חבילת הסוכר על שולחנה.
"אפשר להכין לך כוס קפה?",שאלתי.
מבחוץ נשמע פיצוץ אדיר. הבניין כולו רעד. מה יש להגיד, לא נעים, בעיקר כשמדובר במכונית שלך. נתתי איפוא לנטשה 17 חפיסות מסטיק, וישבנו כל אחד ליד שולחנו, לועסים במרץ עד שהעשן שקע.
תוספת צבע
ובאמת למה לחזור לקווים האלה? ולמה בכלל קו? למה לא עיגול? למה לא הרבה קווים מקושקשים?
מארבעים ושמונה עד שישים ושבע, או מחמישים ושש עד שבעים ושלוש.
לאן מגיע קו שבעים ושלוש?
אפשר לנסוע בשבעים ושלוש ולחזור בשמונים ושתיים בתוך ארון?
ולמה בכלל ללכת תמיד רק על קו אחד. אני דווקא מעדיף לקשקש על כל הדף
או למרוח את עצמי בכחול לבן ולהפיץ את הבשורה הקדושה גם מעבר לים.
בכל פעם שאני רואה כתם ריק, או חור שחור או גבעה או קבר ישן, אני מעדיף לשפוך
עוד ועוד צבע לבן או שחור או אדום כחול אשר על שפת הים.
החבר הטוב שלי זמביש ואני עוברים ומשפריצים הרבה צבע, ואחר כך אני מתפשט
ורוקד הורה עם ספר תורה גדול, או עם טלית קטן, עד שהמילים מהספר נכנסות לי מצד אחד
ויוצאות בסברה ושתילה
הופה! למה לערבב פוליטיקה?
צבע! רק צבע. או להתגייס לקבע. או לישון בתוך עיגול עם חגור מלא
עוד שישים שנה לפחות. עד אז בטח נוכל למות בשקט ולשלם הרבה
אבל הרבה פחות!
נאום נתניהו שינה את מהלך ההיסטוריה
בלעדי לוועדה המסדרת:
נאום נתניהו באו"ם שינה את מהלך ההיסטוריה!
כתבנו מגלה: הנאום האמיץ והלא מתפשר של ראש ממשלת ישראל נגע בליבו הברברי של מחמוד אחמדינג'אד, והגילויים החדשים בנושא השואה שינו את תפיסת עולמו.
דוברו של נשיא איראן: בקרוב נבחן את הקמתו של בית חב"ד או סניף של ארומה בטהרן.
שר הבטחון, מר אהוד ברק: כיפאק לביבי! הי, הי, הי!
מר אביגדור ליברמן, שר החוץ הישראלי: במסגרת הרוח החדשה ששורה בינינו, אני מבטיח שלפני שנפציץ באיראן נשלח אזהרת פינוי לאזרחים בטלפון ובמסרונים, כפי שנהגנו בעבר. אנו שוקלים להיעזר גם בפייסבוק.
האמת שמאחורי דו"ח גולדסטון
מפאת קוצר הזמן, לא הספיק הנשיא פרס להוכיח את טענותיו. צוות המומחים של "הוועדה המסדרת" נטל על עצמו את המשימה הציונית של מתן הוכחות חותכות לצדקת דרכנו, וקרע את הדו"ח לגזרים:
1. "דו"ח גולדסטון הוא חד-צדדי"
שימו לב:
2. "הדו"ח נותן פרס לטרור"
בין עמוד 457 ו – 458 של הדו"ח גילינו את הפתק הבא -
3. "הדו"ח מנותק מהמציאות"
הנה -
ועל כך אפשר רק לומר – נו, באמת.
הדו"ח מגוחך, הטענות הזויות, אין קשר בינו לבין העובדות. מהאו"ם לא ציפינו לטעויות של חובבים. טוב שלא השתתפנו בישיבות של אותו גולדסטון.
משפחת אחמדינג'אד והפצצה
הפעם נשלחתי לסייע למשפחת אחמדינג'אד, אשר מתגוררת מזה שנים רבות בשכונת פיקוסים נאה, אי שם בפאתי טהרן.
האב, מחמוד, גבר נאה כבן חמישים, עבד שנים רבות בדיקטטורה המשפחתית הקטנה. האם, מאיה חמינאיה, הממ… רגע – עוד פרט קטן על האב: הוא מחזיק ברשותו פצצת אטום בעוצמה בינונית, ומאיים לפוצץ אותה אם לא תאושר לו תוספת בניה בחצר המשותפת.
המפגש הראשון
הגעתי לזירת האירוע, שם הצטרפו אלי הילרי (נציגת העיריה) ומר בראדעי (היחידה לפינוי נשורת). נכנסתי לדירה והצגתי את עצמי ואת התהליך.
"מאיה ומחמוד היקרים", אמרתי בחיוך של מבין ויודע, "אנחנו הולכים לעבור תהליך שבו תצליחו סוף סוף לסדר את חייכם, להגשים את חלומותיכם, לשנות את המציאות המרה שבה אתם חיים. אתם תחשפו את עצמכם לחלוטין בפנינו: תבכו, תריבו, תוציאו הכל, אבל התוצאה תהיה שווה את המאמץ, ואני מבטיח לחבק לפחות אחד מכם בסופו של התהליך, או לפחות את בתכם היפה".
"יש לנו רק בנים זכרים", אמרה מאיה האם ולא מצמצה, "ומזמן עברנו את שלב הדיבורים. אנחנו תובעים סגירה של המרפסת והרחבה בחצר, והכל עם אישורים חתומים, אחרת בעלי לוחץ על הכפתור".
אני מכיר אגוזים קשים שכאלה. לשם כך הבאתי איתי את הילרי, נציגת מחלקת הקומבינות בעיריה.
"אנחנו יכולים להגיע אתכם למגוון הסדרים", פנתה אליהם הילרי בטון רשמי וחיוך מושלם, "למשל – הנחת נכי צה"ל בארנונה, למי שאינם נכים. או היטל אי-הריסה, שבו העיריה משלמת לכם פיצוי על הרס שלא תגרמו".
מילותיה של הילרי נידמו כאילו עברו מעל ראשיהם של מחמוד ומאיה
"אני בטוח שההסדרים האלה קנו את ליבכם", אמרתי להם, "אבל אל תענו. חשבו קצת לפני שאתם מסכימים".
ההתייעצות
יצאתי החוצה להתייעץ עם אנשי הצוות שלי.
הילרי: "הם לא מבינים את התסבוכת שבתוכה הם נמצאים. החיים שלהם דבש, והם מתעקשים להכנס למאזן אימה עם העיריה, להפוך מאבק יומיומי ופשוט לסמל, לעבוד מעל השולחן ולא מתחתיו".
אני: "מדהים".
בראדעי: "מדהים".
הילרי: "מדהים".
אני:"אבל השעון מתקתק"
בראדעי: "איזה שעון? לא ראיתי אצלם שום שעון".
אני: "זאת מטאפורה"
הילרי: "מדהים"
אני: "אין ברירה. ננקוט בגישת הסחבק, ונחסל את הפרשיה".
בראדעי (במבט חושש): "השיטה הזאת תמיד נגמרת רע".
הילרי (בחיוך מושלם): "מדהים".
נכנסנו פנימה ומונה הגייגר שלוף בידו של בראדעי.
המפגש השני
התיישבתי על הספה החומה, והנחתי בקבוק של דיאט קולה משובחת על השולחן, לשבירת הדיסטנס. מזגתי קולה לשתי כוסיות, וקול הבעבוע השתלט על החדר. הגשתי כוסית למחמוד.
"אותי אתה לא תקנה בקטנות", אמר מחמוד, "אני לא אכנע לפיתויים".
מאיה חמינאיה הלכה בינתיים לחדר השינה כדי לחמש את הפצצה השניה, ליתר בטחון.
"יש להם שתי פצצות!", אמרה הילרי, "מדהים".
התבוננתי מסביבי ואצבעי זקורה באוויר, כדי להבהיר לכולם שאי אפשר להאשים אותי בכך שלא מיציתי את האופציה הסחבקית.
"אתה יודע מה, נשמה?", אמרתי למחמוד, "תפוצץ. עכשיו. אני לא אוהב שמאיימים עלי ועל המדינה שלי. אתה אוהב את אשתך? אתה אוהב את הבית שלך? אתה אוהב את המדינה? ובכל זאת אתה בא כך ומאיים עלינו? אז תפוצץ".
בראדעי חש צורך להתערב: "הוא צוחק איתך, מחמוד, אל תלחץ על כלום. יהיה בסדר".
"אתה מתערב לי בעניינים", לחשתי לבראדעי, "הוא בידיים שלי, הוא מיד נכנע".
ידיו של מחמוד הזיעו. עוד מעט ויחליקו לכיוון הלא נכון.
"אז מה אתה אומר, מחמוד?", שאלתי.
המפגש השלישי
"אז מה אתה אומר, מחמוד?", שאלתי לפני שיצאנו לפרסומות.
מאיה מחטה את אפה בעזרת מפית נייר אדומה. מחמוד מלמל לעצמו מילים לא מזוהות.
סבלנותי פקעה, או כך זה נראה.
"מחמוד", אמרתי וקמתי ממקומי, "אתה לא מתאים לתהליך הייעוץ שלנו. אתה אדם רגיל, שאין לו יכולת להתעלות מעל היומיומי, השגרתי, האפור. אנחנו מחפשים מישהו משכמו ומעלה, מישהו שרוצה להשתנות, ואתה לא רוצה".
בראדעי הביט בי במבט מתחנן, שאשתוק. קרצתי אליו, ולגמתי מכוסית הקולה שלי. כשהנחתי אותה בחזרה על השולחן הדפתי את בקבוק הקולה לעבר מחמוד, ופגעתי בידו. בראדעי ניסה לנצל את חוסר העירנות של מחמוד, ובמאבק שהתפתח ביניהם לחצו שניהם על המתג, ופוצצו את הבניין.
סיכום
ישבתי עם מה שנשאר מהילרי, בראדעי, מאיה ומחמוד. כיביתי את האור, והם זהרו בחושך ככוכבים קטנים. שתינו ביחד קולה.
"אתה מלך הקומבינות, מחמוד", זרחה מאיה חמינאיה מאושר.
מאחוריה נשקפה החצר החדשה של הבית, שנמתחה הרחק עד לעצי האורן היפים של לרנקה. הילרי הגדילה לעשות, והשיגה לבני הזוג גם פטור מאגרת ביוב למשך תקופת מחצית החיים של הנשורת הרדיואקטיבית.
"מדהים", אמרתי, "מסתבר שאדם צריך לרדת עד התחתית כדי שיוכל להיות מאושר".
הילרי פלטה בטעות שיהוק של אורניום מועשר, והתנצלה בחיוך מבויש: "זה מהקולה".
"ואתם, חברים", שאלתי אותם, "האם אתם מרגישים מועצמים? האם שיפרתם את המיומנויות שלכם?".
הזוג המאושר נצנץ בחושך בהסכמה.
"הבנו את מגבלות הכוח", אמר מחמוד בקול מתכתי, "אני תמיד אמרתי למאיה שמאיומים לא יוצא שום דבר".
"והנה הוכח שצדקת", אמרתי.
"וצדקתי", הסכים מחמוד, "שהרי רק מעשים הביאו אותנו לקבל מה שלא חלמנו להשיג".
קרצתי לבראדעי ולהילרי ויצאנו החוצה.
"לסיכום", אמרתי לצוות שלי, "שוב יצאנו וידינו על העליונה".
"אני הולכת לחטוף על הראש כהוגן", אמרה הילרי, "הצעתי ללא סמכות הסדרי ארנונה עם חמש מאות שלושים ושתיים מועצות מקומיות ועיריות, שדרכן עוברת החצר החדשה של מחמוד ומאיה".
"אם תחשבי חיובי", אמרתי, "העולם יהיה חיובי".
"חצי הכוס המלאה היא", אמרה הילרי, "שכרגע פינינו את כל המאחזים הלא-חוקיים".
"מדהים", אמר בראדעי.
"מדהים", הסכמתי.
גשם דיאט חומצי החל לרדת.
כן להתיישבות. די להתבכיינות
תראו מה זה, רק נחטף לנו חייל ויושב שנים אחדות בשבי, מיד אנחנו קמים ומתבכיינים כאילו רוצחים אותנו.
זאת ועוד, רק רוצחים בנו פה ושם, אנחנו קמים ומתבכיינים כאילו גונבים לנו את המדינה. זאת ועוד, רק גונבים לנו את המדינה, אנחנו קמים ומתבכיינים כאילו זיינו את האימא שלנו; זיינו את האימא שלנו – אנחנו מתבכיינים כאילו אנסו את הבת שלנו; אנסו את הבת שלנו – אנחנו מתבכיינים כאילו מרעילים אותנו; מרעילים אותנו – אנחנו מתבכיינים כאילו הולכים להשמיד אותנו גרעינית; הולכים להשמיד אותנו גרעינית, אנחנו מתבכיינים כאילו ביבי ראש ממשלה; ביבי ראש ממשלה, אנחנו מתבכיינים כאילו אין מחר; אין מחר? – גם אז אנחנו קמים ומתבכיינים. הגיע הזמן שנתיישב ונפסיק להתבכיין וניקח דוגמה משר הביטחון.
תראו מה זה, הבן אדם ספג תבוסה ניצחת בבחירות. הוא התבכיין? – לא, הוא התיישב; הוא אסף את שלושה וחצי המנדטים שלו, והתיישב; עם אפס גב שהיה מאחוריו הוא הצליח להיכנס לממשלה, שאם הייתה לו אידיאולוגיה הוא היה מתנגד לאידיאולוגיה שלה, והתיישב. עם אפס אידיאולוגיה הוא אסף את עצמו והצליח להוציא מהפה שלו כמה משפטים, והתיישב. בלי להתבכיין הוא מתיישב כל בוקר כדי להביא אוכל הביתה. בלי מצביעים, בלי אידיאולוגיה, בלי אג'נדה, בלי יושרה, בלי הגינות, בלי שום אמצעים הוא מתפרנס יפה מאוד, פושט נבלה ברחוב ולא נזקק לטובות. ורק הנבלה מתבכיינת.
ככה צריך. אני בעד.
בעיה במתמטיקה
כדי לחלק את הנטל באופן צודק, החליטה עיריית פתח תקווה לפזר את הילדים שווה בשווה בין בתי הספר.
כל בי"ס קיבל ילד, ובסופו של דבר נותר ילד אחד בלי בי"ס.
מה עשתה עיריית פתח תקווה?
1. דרשה ממכובדי העדה האתיופית להוליד במהירות עוד 49 ילדים אתיופים
2. הכריזה על הילד כעל פליט מדארפור וגירשה אותו לבאר שבע
3. שלחה את הילד לשמור על הכניסה לחניון העירייה וניסתה לדרוס אותו בטעות
4. פנתה לנשיא פרס, לראש הממשלה נתניהו ולשר סער, והם אמרו שהמצב ממש לא בסדר, ושחייבים לעשות משהו, ושהם ינקטו בכל האמצעים שעומדים לרשותם, בזמן ובמקום הראוי, בתקווה לסיום מהיר של הפרשה. מהיר כמו ההתפרעויות בירושלים, למשל. מהיר כל כך עד שבשלב מסוים הילד הסורר יוכל כבר להתגייס לצבא, והבעיה תיפטר מאליה.
בין הפותרים נכונה את החידה – יוגרלו אלה שלא פתרו נכונה *.
* ציטוט מפוגי
שיטת הקשקושה
"יוסי", פתחתי, "פצצת מימן שכמוך, אני חייב להגיד שאני מאוד מופתע. בתור הון-שלטון ציפיתי שיהיו לך משקפיים ענקיים ועור בצבע צהוב, כמו לאחים עופר, בסרט הזה של הבמאי הקשוח…"
"טרנטינו?"
"לא, רך יותר, רומנטיקן"
"אלמודובר?"
"לא, רוזנטל"
"מכיר. מה איתו?"
"אני חושב שגם אם היו אי דיוקים בסרט שלו, חשוב מאוד שהוא העלה את הנושא למודעות הציבור"
"איזה נושא?"
"שיטת הקשקושה. זה הולך כך: מישהו אחד מאשים מישהו אחר בשחיתות, המישהו האחר מראה שהיו אי דיוקים בהאשמות, המישהו הראשון אומר שזה לא חשוב, העיקר ההון-שלטון, והמישהו האחר תובע אותו, ולמישהו הראשון מצטרפים אחרים כדי להגן עליו, והכל מתוך עלבון אישי צורב"
"אז עכשיו אתה מתכוון להאשים אותי בשחיתות?"
"ברור. אתה הרי מאיים לסגור את ערוץ 10, לפגוע ברקמה החיה של התרבות הישראלית, בסדרות אלמותיות כמו "הישרדות: הפיליפינים" ו"לרדת בגדול". קיבלת את מה שרצית מהפוליטיקאים, ועכשיו אתה מוריד את השאלטר. זאת שחיתות"
"ולפי שיטת הקשקושה, עכשיו אתה מצפה שאני אמצא כמה אי דיוקים בהאשמות שלך?"
"כן, ואם זה קשה לך, הדגשתי למעלה את המקומות שבהם תוכל לתקוף אותי"
"הבנתי. וכך נמשיך…"
"ואני אעליב אותך…"
"ואולי נתבע זה את זה…"
"ויקומו קבוצות תמיכה ספונטניות…"
"והמטרה שלנו היא..?"
"תקשיב, יוסי", הישרתי אליו מבט אמיץ ופתחתי לרווחה את עיני הדלוחות כנחל הירקון, "אני מנסה לעזור לך כאן. שתיים-שלוש קשקושות כאלה בשנה, והכל בשידור חי, ואתה מכה את המתחרים שלך. מי ירצה לראות את ערוץ הילדים המזמרים או את ערוץ הויצטומים? הצחקת אותי. אנשים רוצים לראות דם".
יוסי מימן חכך בדעתו. הדברים שלי קסמו לו, ועדיין – זה לא היה מושלם.
"תראה, דורי", יוסי מימן רכן לעברי (הרגשתי נפלא, כאילו נכנסתי למועדון סגור של מתלחשים), "יש כן בעיה מסוימת. בזמנו אני החלטתי לא להתערב בתכנים של ערוץ 10. אני לא אומר להם מה לשדר".
"ואולי פעם אחת, אחת ויחידה, תחרוג מהכללים שלך?", לחשתי אליו בהתרגשות.
"דבר חזק, לא שומעים אותך", יוסי מימן עדיין רכן לעברי, "אתה לוחש".
"הון-שלטון, יוסי", קראתי, "אתה תחרוג פעם אחת מהעקרונות שלך, מישהו יתקוף אותך על זה, אתה תגיד שהיו אי דיוקים…".
"ויש לנו עוד קשקושה!", קרא יוסי מימן, "זה גאוני! זה פריים טיים! ברייק הזהב!".
חייכתי בצניעות. אני אוהב את הרגע שבו מתפשט מבט של הבנה על פני הלקוחות שלי.
"ואתה", אמר יוסי מימן, "מה לך יוצא מזה?"
חייכתי בנימוס, לחצתי את ידו ויצאתי.
במכונית שבחוץ חיכו לי צוותי הצילום של הערוץ המתחרה. פתחתי את חולצתי כדי שיסירו ממני את המצלמה הנסתרת ואת ציוד ההקלטה.
"אז מה", אמרתי למפיקה, "יום-יומיים עריכה, ואנחנו מעלים את זה לאוויר".
היא הביטה בי ביאוש תהומי.
"הוא הקדים אותנו ושידר את הפגישה שלכם", מלמלה, "הוא שידר אותה בשידור חי".
ככלל, אני אוהב תחרות לא הוגנת. יש בה משהו הרבה יותר מרתק מאשר תחרות רגילה. ומבחינת הקשקושה – היא רק מעלה את הרייטינג.
כמעט חייכתי מאושר, אלא שאז מרט איש הסאונד במחי יד שני פסים משערות חזה שאהבתי במיוחד. צעקתי מכאב. יוסי מימן יצא למרפסת ונופף לי בידו.
אני בעד סוגיית השטחים
בתור אחד שתומך בשלום עכשיו וכל זה, ועם כל זה שצריך לשאוף להבנה בין העמים, אני חושב שאין לנו ברירה אלא להיאבק על זכותנו ההיסטורית. אחרת אין לנו זכות קיום כאן.
עכשיו החליטו להקפיא את ההתנחלויות עד 2010. האמת, אני בעד. עם כל זה שאני חושב שאין לנו ברירה, אני בטוח שצריך לתת צ'אנס לתהליך המדיני בהנהגתו של אובאמה, וזה שהוא דווקא כושי ומוסלמי לא הופך אותו אוטומאטית להיות נחות חסר זכויות וחותר תחת אושיות הסדר הטוב והישן. בל נשכח שהוא לפחות לא מכחיש שואה.
הורג אותי שיש אנשים שמתנגדים לכל דבר. לא חשוב על מה ידברו, מיד הם יקומו ויתנגדו. האמת היא שאני מבין אותם. הם מרגישים מותקפים מהממסד שאינו מזדהה איתם והם אינם מזדהים איתו, ולדעתם הממסד אינו משקף באופן ראוי לא רק אותם אלא את כלל הציבור.
הממסד פועל רק מתוך האינטרסים הצרים של האנשים היושבים בו, בלי להתחשב באינטרס הציבורי, ואפילו לא באינטרס של בוחריו. אבל האמת היא שגם את הממסד אפשר להבין, כי אחרת הוא לא יישאר בשלטון ויפנה את מקומו לאינטרסנטים אחרים, שיפעלו גם הם רק לטובת עצמם ולא לטובת הציבור.
ואפשר להבין אותם. עם הצלחה לא מתווכחים. אז תנו חיוך, אחים שלי, הכול לטובה. אל תהיו נגד. תזרמו.
פריצת דרך ביישום החוק הביומטרי
ח"כ מאיר שטרית, מיוזמי הפשרה:
לפי הצעת החוק הישנה, כל אזרח נדרש לעבור תהליך של מתן טביעות אצבעות, צילום פנים…תהליך ארוך ומייגע…
אני יכול להבין את ההתנגדות לתהליך מסורבל כזה.
לפי עצת המומחים החלטנו ללכת לקראת האזרחים, ולשלב את האצבעות עם הפנים: כל אזרח ידרש להצטלם כשאצבעו תחובה באף.
דחוף את האצבע פנימה, קליק-קלאק, וגמרנו. קל ופשוט. בלי מאמץ.
מה תגידו על זה, חבר'ה? אפשר להפסיק את העליהום התקשורתי?
נציג משטרת ישראל:
אנחנו בעד. כך יקל עלינו לאתר ברמזורים נהגים שעברו על החוק.
נציג עמותה שתמיד מתנגדת ליוזמות ברוכות של פוליטיקאים, וממציאה תירוצים עלובים כדי למנוע קידמה ושגשוג:
שוב, גם במקרה הזה, מדובר במדינת משטרה.
יתפסו באמצע הרחוב אזרח תמים, שבדיוק תקע את האצבע במקום אחר, מסריח יותר, ויכריחו אותו להכניס את האצבע לאף לצורך זיהוי.
נציג עמותה אחרת, שחופרת מתחת לאדמה כדי לגלות את הרע והשלילי שבארצנו:
ומה אם המאגר ידלוף החוצה, ויגיעו לידיהם של מנתחים פלסטיים אנטישמיים, אשר יזהו את קורבנותיהם לפי צורת אפם, וישלחו לבתיהם הצעות לניתוח אף + הרמת חזה + סוף שבוע באנטליה?
נציג מפלגה שמתמחה בזכויות האזרח:
אחת שתיים ניסיון…היי…שומעים אותי?…אני חושב שמדינת ישראל מוכנה לקבל ראש ממשלה הומו…..כן….
ח"כ מאיר שטרית:
המממ, אוקיי.
החכמנו, ושמענו מגוון של דעות. ניהלנו תהליך חקיקה למופת.
אני רוצה להוסיף עוד נדבך. אני יכול להבין שהמילה "ביומטרי" נשמעת כמו מחלה. העם צריך שם יותר סקסי לחוק, משהו קליט. אני מציע איפוא שמעתה נקרא לחוק בשם החיבה אפצ'יק (איכון פיזיו-ביולוגי של ציבור ישראלי קקמייקה).
חברים, שימו לב – מדובר בסך הכל באפצ'יק קטן, חמוד כזה, עממי, אנטי-פוליטי, מתנגד לשחיתות, מתנגד לגלובליזציה, מחזק את החלש, מקרב את הפריפריה למרכז. אני מפציר בכם, תיקעו אצבע באף למען אפצ'יק!
החדר מתמלא ברחש נעים של פעילות, כאשר הנוכחים מתאמנים בתחיבת אצבעות לאפיהם.
("רואים כמה קל ופשוט?", מעודד הח"כ שטרית, "הופ וגומרים. אפשר גם להחליף אצבע – לאזרח יש חופש בחירה רחב מאוד בחוק הזה. ולמאותגרי נחיריים נקבע סיוע פלסטי מיוחד!!").
ובזמן שאצבעות חברי הוועדה תפוסות, דן הח"כ שטרית עם עצמו ומאשר את החוק בקריאה מהירה.
עד כאן הדיווח ממשכן הכנסת.
ביג בוגי
הכל התחיל לפני כמה ימים, כשישבתי עם בוגי באיזה מאחז.
"שמע", אמרתי לו, "איך שהמצב נראה כרגע, אין לך עתיד בפוליטיקה. אתה לא מעורר חמלה, אתה לא מאמי.
הנה, תראה איך שאול מופז יודע להזיל דמעה כשצריך, תראה איך אהוד ברק פיתח קול נשבר כזה, שגורם לך לרחם עליו גם כשהוא מפרק מפלגות".
"אני בוגי!", אמר בוגי.
"כן", אמרתי, "את זה אנחנו יודעים. אבל בוא תנסה לצקת תוכן לשם המתוק שלך. אתה יכול אולי לחייך מהצד ככה, כמו ביבי?".
"אני בוגי!", אמר בוגי.
"כן, חשבתי כך. אולי תדביק את עצמך באיזו מחלה, וירוס קל שיראה לכולם כמה אתה מתאמץ למרות הכל, משתעל אך אופטימי, מקריב את עצמך למען המדינה?".
"וירוס!", אמר בוגי.
"כן. וחוץ מזה, כדי לבסס את מעמדך, נסה לתקוף מישהו מהמפלגה שלך, מישהו שלא יחזיר לך מכות. ביבי עשה את זה בזמנו לסילבן שלום".
"שלום!", אמר בוגי.
"אוקיי, אנחנו מתקדמים. ועכשיו רק נותר לך ללחוש משהו באוזנו של איזה רב, משהו נגד שמאלנים שימצב אותך במקום טוב"
"עכשיו!", אמר בוגי.
"לא, בוגי, לא תפסת את מילת המפתח במשפט שלי. אני אתן דוגמא. נסה לתקוף את השמאלנים שבשלטון, ולא משנה שדווקא אתה בשלטון. אנשים לא זוכרים את זה. תפוס למשל את אלי ישי, אוקיי? הוא דתי, נכון? תגיד לו: אלי, ת'מבין מה השמאל הורס כאן במדינה? אלי, ת'מבין שצריך להוריד אותם מהשלטון? ורק תדאג שיצלמו את זה"
"אליטה מבין, אליטה מבין!", אמר בוגי.
"עזוב", התייאשתי, "לך דבר עם פייגלין או משהו. תנהמו זה על זה, והעיתונאים לא ידעו מי אמר מה".
בוגי הלך, דיבר כמיטב יכולתו, ואחר כך באו יפי הנפש, היוסי שרידים, החי מורונים, ונעלבו שהוא אמר את מה שאמר.
די כבר, רדו לנו מהמאחז, תרגיעו. תפסיקו להוציא דברים מהקשרם. כולנו אחים, כולנו שרים לענייני אסטרטגיה. לפחות בוגי אמר את זה עם רגש, עם לחלוחית. יש לו עוד סיכוי בפוליטיקה.
אני בכל אופן גאה בו על ההתקדמות.
לו הייתי פרס
בידי בידי בידי בידי בידי בידי בידי בם
כל היום רק בידי בידי בם
לו הייתי משורר.
איייייי,
הייתי אז חורז לי,
בידי בידי בידי בידי בידי בידי בידי בם
שיר מתוק כמו קומפוט מחומם
(מישהו ילחין אותו מחר).
הייתי מחליף לפעמים את ליברמן ברוסיה
עד שיגמרו החקירות
הייתי מנחה טוק שואו בערוץ הקדמוני,
הייתי כותב ספרים, מחלק פרסים,
ותמיד כל כך שקול וכה נבון
וכמו שאומר רובי ידידי: יחי! יחי אני!
פזמון (אפשר להצטרף):
אחחחחח, לו הייתי פרס…
וזוגתי עומדת אי שם על המרפסת
מביטה בי ולא מאמינה
מה קרה ללוזר, ואיפה יצחק היקר?
ולעולם לא יגידו: "יחלק את ירושלים"
ולא "יוותר על הגולן"
ומה זה משנה אם היו חלומות בעבר.
ומנהיגי העולם יבואו אלי, לחסות בצלי הגדול
וביבי יקרוץ ויבקש את עצתי:
אנא, מר פרס
אם תואיל, מר פרס
מה עושים, רבי פרס הנכבד?
בידי בידי בם?
בידי בידי בידי בידי בם…..?
ולעולם שום איש לא יעיר לי
אם טעיתי בדברי
כי אם אתה פרס, הם חושבים שאתה באמת מבין.
פזמון (לא חייבים להצטרף):
אחחחחח, לו הייתי פרס…
קריוקי: http://www.youtube.com/watch?v=RBHZFYpQ6nc
סלע קיומנו
יחד איתם פסענו בגבעות בין ירושלים למעלה האדומים. רובי קצת הזיע אבל כבוד השר ואני צעדנו קדימה מנתרים באוויר מסלע קיומנו לבני סלע. אופס. סליחה. בני כשריאל, כבוד ראש העיר מעלה האדומים.
"אין ירושלים בלי מעלה אדומים, שתיהן מקשה אחת", אמר קצת מתנשם ומתנשף יושב ראש הכנסת, אחרי שסוף סוף הוא הצליח להדביק אותנו.
מקשה אחת. אתה צודק. אבל אני לא עומד בזה רובי.
חם. עכשיו. צפוף. דביק. לא צריך עוד מקשה אחת, לחשתי לו. אני מתחנן. בבקשה תפסיק
אבל הוא דווקא ואפילו בקולי קולות שישמעו כל האמריקאים -
אין ירושלים בלי מעלה אדומים
אין ירושלים בלי מעלה אדומים
ואז לא יודע למה, אולי בגלל החום, אולי בגלל המחשבות שעלו לי לראש בגלל הטעות מקודם,
פתאום בלי הכנה מוקדמת יצאה לי כל המקשה מהמכנסיים אתם יודעים. לא התאפקתי, הרמתי רגל מול כל הנכבדים ואפילו מול כל הכתבים וצוותי הטלוויזיה.
הרמתי רגל והשתנתי על האדמה ועל הסלעים ומסביב ואחר כך כמעט תקעתי את הפה ואת
הטלפיים בחלל האוויר לנשוך את העולם כולו -
שידעו שזהו. אין ויכוח. זה שלנו. זה. והר הצופים והגבעות מסביב וגם אלה שמסביב לסביב.
שלנו. רק שלנו. לכאן אף אחד לא נכנס. אפילו לא כלב המים הפורטוגלי של נו
איך קוראים לו
אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
אובמה.
החיים הסודיים של מרצ
אתם מכירים את המצב שבו משהו עומד לכם על קצה הלשון ומוציא אתכם מדעתכם?
מה הם חרתו שם, חשבתי לעצמי באובססיביות של זבוב, שחייב לשבת על מצחו של אדם מנמנם.
צלצלתי איפוא למשכן הכנסת.
"מרצ?", אמרה המרכזנית, "לא יודעת. הם לא עונים לטלפון. אני יכולה להעביר אותך לחי מורון".
שירת הורה הנעימה את זמני לרגע.
"הלו?"
"חי מורון?", שאלתי, "רציתי להתעדכן בנוגע למרצ – אתה זוכר מה היה פעם, כשהייתם קטנים ונועזים?"
"אנחנו קטנים גם עכשיו, מה יש לזכור?"
"בכל זאת, אולי תוכל להסתכל בארכיון, לדלות משהו חרות בשביל הקוראים הצעירים?"
"אההה", אנחת רווחה נשמעה מהצד השני של הקו, "אתה מדבר על צעירים? אם כך, אתה צריך לדבר עם ניצה נורביץ. אני מעביר אותך".
הטלפון הנעים לי הבה נגילה בשני קולות.
"הלו?"
"ניצה נורביץ?", שאלתי, "רציתי להתעדכן בנוגע למרצ – מה הם חרתו וכל זה."
"חבריקו, אנחנו מפלגה מ-ג-נ-י-ב-ה. אנחנו לא חורתים. מקסימום מקעקעים".
"ובכל זאת, אני בטוח שהיה משהו".
הטלפון התחיל להשמיע רעשים משונים, קולות מאבק וצעקות.
"שלום!!", שמעתי קול מתנשף, "אני זהבה. אני מספר ארבע. זאת אני, זהבה!!! יוהווו!!!".
הקול גווע, והשיחה נותקה.
נו, קוראים צעירים, לא נורא. בואו לא נגזים בעיסוק הזה. מספיק לדעת שהיתה פעם מפלגה כזאת.
רפורמות בשוק העבודה
אותם אנשים מתלוננים במשך שנים שיש הרבה חרדים שלא עובדים ולא משלמים מיסים ובגלל שיש להם הרבה זמן פנוי הם מנצלים אותו ליצירת עוד ועוד ילדים שגם הם לא יעבדו ולא ישלמו מיסים.
קודם כל, עולה מכאן ניחוח חריף של גזענות, וניתן לחוש את השנאה לגזע הבלתי-עובדים, בדיוק כמו שפעם נהגו לשנוא את גזע העבדים הנחותים, שגם להם היו הרבה ילדים.
אבל זה ניחא, כי מסתבר שגם עכשיו אותם אנשים בדיוק מתקוממים על האישור להוסיף לחבר הכנסת המר"ן גפני עוד תקנים לעוזרים פרלמנטרים. הרי כל אידיוט כמוהם יודע שאם המגמה הזו תימשך, ואין סיבה שלא, הרי שמהר מאוד אפשר יהיה לסדר עבודה לכל הציבור החרדי. אז גם זה לא בסדר בשבילם. והם לא מוכנים להוציא מכיסם אפילו שני מיליון שקלים מסכנים, כאילו שמישהו שואל אותם.
אני אומר לכם, יש כאלה שאף פעם לא יהיו מרוצים, בדיוק כמו שישו אמר.
הירשם ל-
רשומות (Atom)